חייבת לספר לכן על ספר שככל הנראה לא מזכיר שומדבר אחר שקראתן.
"הכול אודות ליהמן" מספר את תולדותיה של משפחת ליהמן, שאתן כנראה מכירות כ"אחים ליהמן", כוח כלכלי מכונן בכלכלה האמריקנית המודרנית, אבל אין סיכוי שהייתי מעיפה בו יותר ממבט אחד אם זה כל מה שזה היה.
בנוסף, מדובר בספר עב-כרס, אולי העב ביותר שקראתי, 758 עמ'. המממ, אתן אומרות לעצמכן. זה קצת מאיים. אבל "הכול אודות ליהמן" כתוב בצורת בלדה. כלומר, אם העובי הפחיד אתכן, הוא לא צריך, כי בכל עמוד יש מעט מאוד מילים.
אם אתן פחות בעניין של כלכלה, זה בסדר, כי זה בעצם סיפורה של משפחה: מהגרים יהודים מגרמניה מגיעים לארה"ב ומנסים להסתדר בדרכים מקוריות בעזרת מוחם החריף, ואנחנו מוזמנות לעקוב אחרי השושלת שלהם לאורך שנים רבות.
אבל בעיקר, בעיקר, מדובר בסיפור משפחתי בן כמה דורות שמסופר באופן כה מקורי שמדי כמה עמודים תרגישו שהמוח שלכן פשוט צף כמה מטרים מעל לראש.
סטפנו מאסיני, אם לסכם, כתב רומן משפחתי על משפחת ליהמן בצורת בלדה. בתור שכזו, השפה משחקת בה תפקיד חשוב – בחירת המילים, המצלול, השיריות – למעשה צריך לייסד איזשהו פרס ולתת אותו לארנו בר על מלאכת התרגום המרהיבה שעשה כאן. לא צריך להבין איטלקית כדי לדעת.
מאסיני מתגמל את כל מי שיוצאת איתו למסע לאורך שושלת ליהמן: הוא מצחיק, הוא קורץ לנו מבעד לכל מיני פתחים, הוא מצייר דמויות – גדולות מהחיים לצד כאלה שתפקידן זעיר – במכחול מדויק, מעגן אותנו בזמן עם רקע היסטורי חינני ובטקסט עם פראזות חוזרות, ובעיקר גורם לנו להרגיש שאנחנו זבוב על הקיר של אחת המשפחות החשובות ביותר בהתפתחות הקפטיליזם ושיש לנו כרטיס לשורה הראשונה (אה, כן, הם כל הזמן מנסים להתקדם עד לשורה הראשונה והמיוחסת בבית הכנסת) בהצגה שמתחילה ב-1844 ונמשכת עד קריסתה ב-2008.
הספר אמנם הועלה כמחזה, וזה לא מפתיע, והייתי רוצה לראות אותו, אבל קריאת הספר היא חוויה חד-פעמית. הוא באמת לא כמו שומדבר שקראתן, וזה לא מובן מאליו שהוא תורגם לעברית. מסירה את הכובע (פדורה, כמובן) בפני הקיבוץ המאוחד – ספרית פועלים על היצירה הזו.

היה באזז די רציני על "מה קרה למורה טי" במחוזותיי. הקריאה שלי בו אמנם הייתה מהנה, אבל גרמה לי להיזכר שפעם ספרים לגילאים האלה היו מיועדים לגיל הזה, ולא, למשל, לגיל 38 בואכה 39. אבל רגע, מההתחלה.
המורה טי הוא מורה טרי בבית הספר והוא מסתמן מייד כמורה אידיאלי. הוא חכם ומצחיק ומצליח להפעיל את הכיתה, לגעת גם בילדים הספקנים ביותר וללמד ביצירתיות אין-קץ. כיוון שכך, ברור שמשהו יקרה לו, ומשהו אכן קורה, והמורה טי נכנס לקומה ושולח את הכיתה למערבולת של געגועים, רגשות אשם ואינטרוספקטיבה. סיפורה של השנה הזו מסופר מנקודת מבטן של כמה ילדימות, כל אחד ואחת מהן עם השק שמגיע איתן מהבית ועם השפה הייחודית לה.
יש בסיפור הזה הרבה אופטימיות לגבי היכולת של ילדות וילדים להשתנות, לרצות להיות טובות יותר, להתמודד עם קשיים מהבית. הסיפור של המורה טי מעניין, האופן שבו אנחנו מקבלים כל סיפור מכמה נקודות מבט מעניין וגם מעורר מחשבה על הדרכים השונות שבהן אנחנו תופסות דברים.
זה ספר שאמליץ עליו בלי ספק לילדימות שנראה לי שזה יתאים להן. ההסתייגות שלי אולי נובעת מציניות (נו, המורה הזה מושלם מדי ומי שכתב את הספר היה מורה, פפפפפט) ואולי מאיזה חוסר אותנטיות (הילדים קצת מתאימים מדי למשבצות) ואולי כי ההשוואה ל"פלא", השוואה שנערכה מספר פעמים, לא עושה חסד עם הספר הזה. בנוסף, וזה כבר קטנוני אבל מה לעשות, יש גם קצת יותר מדי חוטים שנשארים פרומים כהכנה לספר המשך.
עם זאת, כאמור, אמליץ עליו לילדים ולילדות כי זה שאני פיינשמעקרית לא אומר שכולם ככה, ובטח לא רוב קהל היעד של הספר. יש בו, בכל זאת, אנושיות ואהבת אדם.
ראויה לציון המתרגמת, יעל ענבר, שעשתה עבודה לא פשוטה עם תרגום הקולות השונים של כל הילדותים, ונעים לראות שההוצאה נתנה למתרגמת עוד קצת קרדיט והוסיפה משפט הערכה על ההתמודדות שלה עם סוגייה רצינית מהמקור.

מה קרה למורה טי? / רוב בוייה. מאנגלית: יעל ענבר. הקיבוץ המאוחד 2020.

אז אני מקווה שהספקתן כבר לקרוא את "עשרת אלפי הדלתות של ג'נוארי", שכתבה אליקס א. הארו (זה הספר הראשון שלה פור קריינג אאוט לאוד! מצד אחד אני לא מאמינה שזה ספר ראשון, מצד שני איך אפשר לכתוב משהו אחרי זה? בהצלחה אליקס, מאמינה בך), תרגמה נפלא כהרגלה לי עברון והוציאו תמיר הוצאה לאור.
זה מסוג הספרים שאם אתן מסתובבות בקבוצות הנכונות בטח כבר שמעתן עליהם. כולן קראו אותו וכולן התעלפו. בדרך כלל זה גורם לי להתרחק אוטומטית כי אני פריט ייחודי, אבל הפעם, כאמור, הקבוצות הנכונות התעלפו. לא הייתה ברירה.

בהתחלה נתפסתי לכתיבה הנפלאה אבל חשדתי בדלתות. ג'נוארי גדלה בבית ענק כבת חסותו של מר לוק בראשית המאה הקודמת. אבא שלה מסתובב ברחבי העולם וצד אוצרות עבור מר לוק, וג'נוארי קוראת (וגם מדווחת לנו על יציאתן לאור של שלל קלאסיקות, זה נחמד), עד שהיא נתקלת בדלת. הקטע עם הדלתות, כאמור, גרם לי בהתחלה לרטון כי נו, הבנתי, עוד ספר עם שערים לעולמות נסתרים, אבל הארו גורמת לדלתות שלה להיות שונות מאוד מהדלתות האחרות שהכרנו – אם הן כאלה שנקרות בדרכם של הגיבורים בספר או בארון בגדים או בנפילה לשלולית וגורמות לגיבור להבין מי הוא וכיו"ב.
אצל ג'נוארי זה יהיה אחרת. יהיה ספר, יהיו דלתות, ג'נוארי תבין מי היא, כן. כרגיל, אני חוששת לפרט יותר מדי כי אני סומכת עליכן שתקראו ומתרה בכן לקרוא, כי ג'נוארי נהדרת ומה שקורה לה בספר מרהיב ויפהפה, שלא לומר מותח ביותר, בעיקר בחצי השני. נראה לי שאשאיר אתכן עם זה: בסוף הספר בכיתי מרוב יופי (נשבעת שלא זוכרת מתי זה קרה), וכשסגרתי זה הזכיר לי איך הרגשתי כשסגרתי את "הסיפור שאינו נגמר". הייתי קצת אחרת. האמנתי שוב בכוחו של ספר, בכוחו של סיפור, בכוחה של כתיבה.

חודשים האחרונים קם הקולקטיב הספרותי – The Literary Collective, יוזמה ברוכה ומשמחת שבמסגרתה התאגדו כמה מההוצאות האהובות עלי.
משתפת פוסט שכתבתי בסלון שלהם, סלון הקולקטיב הספרותי, ובו הרהורים על קניית ספרים מתחשבת, מו"לות עצמאית ואהבת אדם:

השנה לא היה לנו שבוע הספר, או עשרת ימי הספר, וזה מבאס. לא כי חסרים לי הלחות או המוזיקה המעאפנה, אלא כי חסר לי המפגש עם אנשי ונשות הספר, בעיקר אלה חדורי השליחות, עם האש בעיניים והאופטימיות הנדרשת כדי להיות חלק קטנטן בשוק הספרים. אלה שמוציאים ספרים שבדרך כלל לא נמצא בערימות ענק צבעוניות ברשתות, אלה שעושים עבודת בחירה בפינצטה ומשקיעים את נשמתם כדי שמי שבוחר ספר מההוצאה שלהם בטוח יצא עם ספר טוב.
אני אוהבת להקביל את שוק הספרים לשוק האוכל (האוכל, לא המזון, הדגשה של מייקל פולן שמבדיל בין ההתבוננות במוצר על רכיביו התזונתיים לבין מה שאנחנו אוכלים ונהנים ומתקיימים ממנו). אם פעם לא היה אכפת לנו במיוחד מה אנחנו אוכלים, הרי שהיום אנחנו מתעסקים בזה כל הזמן. גם מבחינת ההרכב התזונתי, אבל יותר חשוב ויותר מעניין – מי גידל את הירקות ואת הפירות? כמה גלגולים הם עברו עד שהגיעו אלי? לאן הכסף הולך?
את השאלות האלה נדמה לי שכדאי לשאול גם על כל ספר שאנחנו רוכשות. האם קניתי את הספר ברשת שמשלמת לעובדיה פרוטות, עושקת את המו"לים ובקושי מחזיקה ספרות טובה, או שקניתי אותו ישירות מההוצאה, או בחנות עצמאית שבוחרת בקפידה כל ספר, שכל אשת צוות בה אוהבת ספר ואוהבת אדם, שנלחמת על קיומה? האם חיזקתי הוצאה שאני סומכת עליה, שכל ספר בה הוא לטעמי? האם מי שכתבה, מי שערכה, מי שתרגמה את הספר מקבלת איזכור ראוי? האם היא מקבלת שכר ראוי?
בתוך הצער על שבוע הספר שנדחה ישנה גם ההכרה שאנחנו נמצאים באמצע ספר היסטוריה. כלומר, אנחנו בתקופה שיכתבו עליה ספרי היסטוריה כי מגיפה עולמית וזה. אנחנו לא יודעות מה הקורונה תעולל לשוק הספרים. אבל אנחנו יודעות שאנשימות תמיד ירצו לקרוא ותמיד ירצו ספר טוב. וכשעולם התרבות בוער, זה שצמח לנו קולקטיב ספרותי שמאגד כמה מההוצאות שאת האנשימות שלהם אני הכי אוהבת לפגוש בכיכר, זה דבר גדול ומשמח.

אם עוד לא הבנתן שאני גרה בשכונה הכי טובה בעולם, עכשיו יש לנו את שכונה בחצר, פסטיבל תרבות מטורף שמתרחש כי יש פה תושבות שיודעות להזיז הרים ולגרום לדברים לקרות.
אז Moran Paz יזמה, ובזכותה ביום חמישי, 2.7, ניפגש בחצר של בת ציון 3, ואחרי שוק קח-תן של ספרים יהיה לי העונג להנחות פאנל ספרותי כל-נשי שמורכב מחלק מסופרות ומשוררות השכונה: יערה שחורי, יונית נעמן, איילת צברי, אלקס ריף ונעם פרתום. אחרינו נעמה לופו במופע ספוקן וורד.
כל הטוב הזה מתרחש בחינם, וצריך להירשם כי תו סגול.
כאן נרשמות, פה יש עוד פרטים על הפסטיבל.