ביקורת: לב המעגל

גילוי נאות: כנרת זמורה דביר שלחו לי פעמיים עותק של "לב המעגל" והוא לא הגיע (אני מקווה שאיזשהו דוור נהנה עכשיו), אז קרן לנדסמן באה במו עצמה להביא לי עותק. כן כן.
אז אתן מבינות כמה לא נעים היה אם לא הייתי אוהבת את הספר.
מזל שזה לא מה שקרה.
למעשה, איך לומר זאת, ובכן, אני אוהבת את הספר הזה אהבת נפש. אני רוצה להתחתן איתו. אני רוצה לקרוא עוד ספרים שמתרחשים בעולם של לב המעגל ולקרוא עוד על הדמויות ולשבת לקפה עם גבע ותמר ולהרגיש שוב את קשת הרגשות שהספר הזה העביר אותי דרכה.
עכשיו ברשותכן אני אכחכח בגרוני ואפדר את אפי ואתנער קצת ואהיה מסודרת:
"לב המעגל" שייך לז'אנר חביב עלי במיוחד בפנטזיה, ספרות ספקולטיבית, שבו העולם הוא העולם שאנחנו מכירות עם טייק קטן שמשנה הכול. נגיד, כמו בספריו המעולים של יואב בלום. במקרה של "לב המעגל", יש אנשימות עם כוחות מיוחדים שמהלכים בינינו. כמו במיטב הספרים בז'אנר, אנחנו נזרקות הישר פנימה בלי הסברים מיוחדים, ולאט לאט מבינות מה קורה (דוגמא קיצונית במיוחד: "שדרך" של שמעון אדף).
גבע, המספר הנשמה הטהורה כפרעליו, הוא אמפת, או כמו שקוראים להם כולם, רגשי. זה אומר שהוא מסוגל להרגיש את כל מה שמרגישים האנשימות סביבו, ויכול גם להשפיע על הרגשות שלהם. השותפה שלו והחברה הכי טובה, תמר, היא דמוסית, רואת עתיד. היא מסוגלת לראות את כל ההתפצלויות השונות של העתיד בכל רגע נתון.
זה לא שהחיים שלהם מתנהלים על מי מנוחות. יש ריבוע לבן באוטובוס שרק בו מותר להם לעמוד, הזולת מתייחס אליהם בתיעוב/חרדה/זלזול, תלוי מי, וכל זה בלי הזוועה הכרוכה בכוח המיוחד שניתן לכל אחד מהם, כי להרגיש את כל הרגשות סביבך זה, אממממממ, לא קל. אבל בנוסף לכל הצרות, עכשיו מסתובבת כת בני שמעון ורוצחת אותם, והם לא יכולים לשבת בחיבוק ידיים.
בתוך כל הקלחת הזו יש גם פשוט חבורה של תלביבים גיקים חמודים עם קשיי פרנסה וסקס ואהבה ומה לא, כך שעלילת המתח מגובה היטב.
בקיצור, פשוט דמיינו אותי מסתובבת מזוגגת עיניים, מוכרחה כבר לחזור לספר, בולעת אותו בגמיעות גדולות, מוותרת על כל משימותיי כדי לגמור את הספר ומיד מתחילה אותו שוב כי בטח פספסתי כל מיני פרטים קטנים בפעם הראשונה, ואולי תבינו למה זה ספר מופלא כל כך.
וידוי: אני חושבת שהספר הזה במיוחד עשה לי בלגן (טוב) בנשמה כי אני הרבה פעמים קצת כמו גבע, עסוקה ברגשות של כל מי שסביבי ומזדהה ולוקחת ללב. מצד שני, יש לי תחושה שהרבה קוראותים הם קצת ככה, ולכן הם קוראותים.
עכשיו, נוסיף לגילוי הנאות מקודם את העובדה שקרן לנדסמן היא סופר וומן בעיני. היא רופאה, יש לה פודקאסט על חלל (לא על-חלל, הפודקאסט איז אבאוט דה חלל), שני ילדים וחשבון טוויטר היסטרי, היא מצחיקה והיא כותבת, אז תארו לעצמכם את שמחתי כששמעתי שהיא עובדת על ספר שני שימשיך את עלילות גבע ותמר.
שלב הבונוסים:
1. מחר קרן חותמת על ספריה בדוכן של כנרת ואני אבוא להתפנגרל עליה אפילו שהעותק שלי כבר חתום. אני צופה גמגומים והסמקות.
2. ברחבי המרשתת מסתתר סיפור קצר שקרן כתבה והוא פריקוול ל"לב המעגל".
3. חתולסקי ממש בקטע של "לב המעגל"
לב המעגל.jpg

קורעות את שבוע הספר

אז אחרי שערכנו סקר והחלטנו פה אחד לערוך סיור (הנה האיווענט), קפצתי היום עם הטף לשבוע הספר לבחון את השטח לקראת מחר, מה אני אגיד לכן, היה כה כיף! גם היא התקשתה להיפרד.
כאן ניפגש, הכניסה הצפונית של כיכרבין, 19:00, תהיו שם או תהיו כיכר!

כיכרבין.jpg

באר שבע איי לאב יו

באר שבע.png

יש לי איזה מאה דברים לספר לכן בקנה, אבל נאזרת בסבלנות ונעשה את זה לאט לאט. בואו נתחיל מבאר שבע.
1. אני מתה על באר שבע
2. בבאר שבע מתחילים לחגוג היום את שבוע הספר עם כמות מטורפת של אירועי קריאה וספרים שנשמעים מעולים אחד אחד, ראו תמונה, ואפשר גם לעקוב אחרי דף הפייסבוק הכל בספר
3. בשבוע הבא אני מגיעה לבאר שבע להרצות בביאליק 26 על שלושת המוזיקאים שעליהם כתבתי את התזה שלי, שלום גד Shalom Gadאביב גדג' Aviv Guedj וגבריאל בלחסן, איווענט כאן. 
4. 

ביקורת: תבשילים חריפים מהמטבח הטטארי

תבשילים חריפים מהמטבח הטטארי.jpg
בואו נתחיל בעטיפה: כמה העטיפה של "תבשילים חריפים מהמטבח הטטארי" יפה? וכמה השם שלו מושך? מאוד. זה כמה. עד כאן קל. והאמת צריכה להיאמר, חיסלתי את "תבשילים חריפים מהמטבח הטטארי" בימים ספורים. ובכלל, שיתוף הפעולה בין הכורסא הוצאה לאור לבין Tesha Neshamot – תשע נשמות מוצא חן בעיני. הם מוציאים ספרים שובבים, לא מובנים מאליהם, מתורגמים לעילא.
סולפיה, הבת הבלתי מוצלחת של רוזה, נכנסת להריון. רוזה מאוד לא מרוצה. היא אף פעם לא מרוצה ובאופן כללי הסביבה והאנשים שמקיפים אותה לא ראויים לה כלל. היא תעשה כל מה שהיא יכולה כדי לנסות להיחלץ מהמצבים המבישים שהיא ומשפחתה נקלעים אליה כיוון שהם מתגוררים במדינה סובייטית ששמה לא יעלה על דל שפתיה בשום שלב של הספר, ו"כל מה שהיא יכולה" זה ממש המון כשהמטרה מצדיקה את כל האמצעים.
עכשיו נסתבך קצת.
רוזה, המספרת הכי דומיננטית שתמצאו, היא דמות מכשפת. היא מאוהבת בעצמה וכל כך לא מרוצה מסביבתה שזה מצחיק, אבל מאוד מהר זה הופך לעצוב ואז לעצוב יותר, והקוראת לא יכולה שלא לחוש שבוחנים את גבולותיה. בואו נראה כמה אפשר להעמיס על הקוראת: היכן הצחוק שלה יהפוך לאי-נוחות? היכן אי הנוחות תהפוך לקושי? היכן יהפוך הקושי לאימה? במובן הזה, הספר לא קל על אף שהוא נקרא בקלילות.
המלאכה הספרותית שעושה כאן אלינה ברונסקי ומתרגמת היטב נועה קול מרתקת. המחוייבות לטוויית דמותה של רוזה מרשימה. אל תחפשו עומק פסיכולוגי שיצדיק את רוזה. אנחנו יודעות שהילדות שלה הייתה מאתגרת, אבל זה עולה באופן אגבי ביותר וזה לא תירוץ וגם בכלל לא העניין. לא עולה פה שום חמלה כלפי הדמויות, ואם קשה לכן עם ספרים שלא מרחמים (על הקוראות ועל הדמויות) עדיף לעבור הלאה. אבל אם מעניין אתכן לבחון את גבולות האמפתיה שלכן, לקרוא פרוזה אפלה ומצחיקה גם אם היא גורמת לכל הרגשות הנ"ל ולעקוב אחרי בניית דמות באופן מופתי, יש פה בית ספר לכתיבה.

 

תבשילים חריפים מהמטבח הטטארי / אלינה ברונסקי, מגרמנית: נועה קול, תשע נשמות והכורסא

הדסטארט לעוץ

יואו, כמה אני אוהבת את עוץ – הוצאת ספרים.
הספרים שגילי בר-הלל סמו מוציאה נהדרים אחד אחד, נראים מצוין ומשמחים כל לב קוראת מקטנה ועד גדולה.
ממש עכשיו רץ קמפיין הדסטארט לקידום פעילות ההוצאה. היעד, השבח לאלות, כבר הושג, אבל יש יעדים נוספים וזה הזמן לתמוך בהוצאה עצמאית משובחת, נותרו עוד חמישה ימים.

שוק הגובלינים
בתמונה: איור של המהממת במאיירות,עפרה עמית, מתוך "שוק הגובילינים" שיצא בקרוב בעוץ.
קישור להדסטארט ממש כאן.
שבוע קארמה ספרותית טובה על ראשיכן!

חייו ומותו של חוק הספרים

חוק הספרים

מתוך הכתבה הזו.
גילי איזיקוביץ' מדווחת כעת בהארץ על ביטולם של שני הסעיפים האחרונים שנותרו מחוק הספרים.
גם אם יש רק סלילי קוצים נעים ברוח בפייסבוק ביום חמישי ב-14:30, חייבת לכתוב על זה. זה אסון. גם ככה חוק הספרים עבר כזה עיקור שבקושי נשאר ממנו משהו, החוק היה הוראת שעה והיה אמור להיות תקף לשלוש שנים כדי לבדוק את השפעתו, אבל השרה מירי רגב החליטה לבטל אותו משום מה הרבה לפני שתמה השעה האמורה, וכעת גם שני הסעיפים האחרונים והחשובים שהיו אמורים להגן על משהו משוק הספרים שעוד לא נהרס אינם עוד עימנו.
בהצלחה לשוק הספרים המתפורר, בהצלחה לקוראותים. אני הולכת לפתוח את ספר הקללות והברכות ביידיש ולחפש משהו עסיסי במיוחד.

ביקורת: הסיפור של הילדה האבודה

אמ;לק: רוצו לקרוא את "הסיפור של הילדה האבודה"
הסיפור של הילדה האבודה.jpg
ובאריכות מה:
רוצו לקרוא את "הסיפור של הילדה האבודה". כלומר, אם קראתן כבר את שלושת הכרכים הראשונים ברביעיית הרומנים הנפוליטניים של אלנה פרנטה, שתרגם אלון אלטרס ביד אמן והוציאה הספריה החדשה.
בכרך הרביעי אנחנו מצטרפות לאלנה וללינה בגיל שלושים ומשהו ונלווה אותן עד גיל שישים ומשהו. אם קראתן את שלושת הכרכים הראשונים, אני לא צריכה לספר לכן מה מצפה לכן. קריאה סהרורית, רעבה לעוד מסיפורן של לנו ולינה, מתבוססת בזוהמה של השכונה הנאפוליטנית, משתוקקת לדעת מה קורה הלאה.
לנו כהרגלה לא חסה (וגם לא מלפפון. סליחה. אני אמחק את זה עכשיו. או שלא. נראה בהמשך אם אצליח להיות מבוגרת בקשר לזה. כנראה לא) על הקוראות וממש כמו בכרכים הקודמים, מצאתי את עצמי מייבבת באוטובוס די מהר וגם מפספסת תחנה כי הייתי כה שקועה בספר. והוא נגמר, גודמניט, הוא נגמר.
וזה לא שאני לא רוצה עוד. הייתי קוראת עוד 1800 עמודים עליהן. למעשה כל מה שאני רוצה לעשות עכשיו זה להתחיל את הכרך הראשון שוב ולקרוא הכול מההתחלה ולא מן הנמנע שזה מה שאעשה, כי אני בטוחה שהגמיעה המהירה של הספרים גרמה לי לפספס פרטים שיזהרו בקריאה שניה.
אני מנסה להסביר את סוד הקסם של הרומנים הנפוליטנים למי שלא קראה אותם. נעם פרתום כתבה בזמנו שזה כמו הארי פוטר לנשים, ויש בזה משהו, לפחות בחוויית הציפיה שליוותה אותנו בשנים האחרונות ש"נו כבר, מתי יצא עוד כרך, אני כבר חיייייייבת לדעת מה קורה עם לנו ולינה ולגלגל על השפתיים שמות של מקומות באיטליה ולרצות לדעת לדבר בדיאלקט", ולהתכווץ כי למה למה למה כל כך קשה ולהתמוגג כשסופסוף יש קצת נחת. אבל מעבר לעלילה זו הכתיבה החותכת של פרנטה, שמאבחנת באבחות חדות חוויות אנושיות ונשיות, בסיסיות ומורכבות, באופן צלול.
אז כן, מניסיון העבר אני יכולה לומר שיש איזה 10% מאוכלוסיית הקוראות שלא עפה על הרומנים הנפוליטניים. אם ניסיתן לקרוא את הראשון ולא נכנסתן לזה, עזבו, עברו הלאה. אבל אם התחלתן לצלול לעולם הכהה של השכונה בנאפולי, פנו זמן ותאי מוח וקחו נשימה עמוקה, כי יהיה קשה מאוד לצאת.

תודה למוראל איקוניקוב על ההשאלה, נשבעת שמיד כשסיימתי לקרוא הזמנתי את כל הסדרה מההוצאה.

הסיפור של הילדה האבודה / אלנה פרנטה, מאיטלקית: אלון אלטרס, הספריה החדשה

ביקורת: הטנק

אסף ענברי כתב את "הביתה", וזה שם אותו בנקודת מוצא גבוהה מאוד. לא קראתן את "הביתה"? קישטה! לכו מפה, קראו אותו ואז נדבר. "הביתה" היה נפלא. מופת של כתיבה אנושית שבמקרה מבוססת על אירועים שקרו באמת.
גם כאן ענברי מתבסס על אירועים שקרו באמת. כמה דמויות שמאמינות בלב שלם, כל אחת וסיבותיה עמה, שהן אלה שעצרו את הטנק הסורי שהגיע עד דגניה ולפיכך הביאו לתבוסתם של הסורים במלחמת העצמאות.
גם כאן ענברי כותב ברגישות גדולה, ויש לא מעט רגעים יפים ונוגעים ללב. אבל, ובכן, אם הדמויות שעמדו במרכז ב"הביתה" היו קבוצה של נשים ואנשים חדורי שליחות, הרי שב"הטנק" במרכז עומדים חבורה של גברים מבוגרים, וזה, מסתבר, פחות מעניין אותי.

הטנק אסף ענברי.jpg
אני דווקא קוראת מנוסה בספרים על מלחמות ישראל, בפרט מלחמת יום כיפור מרתקת בעיני, וכן, אם אתם בעניין של סיפורי צבא ומורשת קרב, לכו על זה וכנראה לא תצטערו (ובאותה הזדמנות קראו בבקשה את "תיאום כוונות" המופתי של הרב חיים סבתו), יצויין גם שחיסלתי את הספר ביום אחד, אבל כן יצאתי מתוסכלת, מרירה ועצבנית, כי הדמויות הנשיות ב"הטנק" משמשות רקע במקרה הטוב לגברים הסופר-גבריים שלצידן, ואני, איך לומר, מבואסת.
בקיצור, אחזור לקרוא את הכרך האחרון של הרומנים הנפוליטניים, מרגישה קרובה בהרבה לאלנה פרנטה שכותבת מרחק אלפי קילומטרים ממני מאשר לאסף ענברי, ואקווה שהרומן הבא שלו יהיה קצת פחות טוסטסטורוני.

 

הטנק / אסף ענברי, ידיעות ספרים