ביקורת: הסיפור של הילדה האבודה

אמ;לק: רוצו לקרוא את "הסיפור של הילדה האבודה"
הסיפור של הילדה האבודה.jpg
ובאריכות מה:
רוצו לקרוא את "הסיפור של הילדה האבודה". כלומר, אם קראתן כבר את שלושת הכרכים הראשונים ברביעיית הרומנים הנפוליטניים של אלנה פרנטה, שתרגם אלון אלטרס ביד אמן והוציאה הספריה החדשה.
בכרך הרביעי אנחנו מצטרפות לאלנה וללינה בגיל שלושים ומשהו ונלווה אותן עד גיל שישים ומשהו. אם קראתן את שלושת הכרכים הראשונים, אני לא צריכה לספר לכן מה מצפה לכן. קריאה סהרורית, רעבה לעוד מסיפורן של לנו ולינה, מתבוססת בזוהמה של השכונה הנאפוליטנית, משתוקקת לדעת מה קורה הלאה.
לנו כהרגלה לא חסה (וגם לא מלפפון. סליחה. אני אמחק את זה עכשיו. או שלא. נראה בהמשך אם אצליח להיות מבוגרת בקשר לזה. כנראה לא) על הקוראות וממש כמו בכרכים הקודמים, מצאתי את עצמי מייבבת באוטובוס די מהר וגם מפספסת תחנה כי הייתי כה שקועה בספר. והוא נגמר, גודמניט, הוא נגמר.
וזה לא שאני לא רוצה עוד. הייתי קוראת עוד 1800 עמודים עליהן. למעשה כל מה שאני רוצה לעשות עכשיו זה להתחיל את הכרך הראשון שוב ולקרוא הכול מההתחלה ולא מן הנמנע שזה מה שאעשה, כי אני בטוחה שהגמיעה המהירה של הספרים גרמה לי לפספס פרטים שיזהרו בקריאה שניה.
אני מנסה להסביר את סוד הקסם של הרומנים הנפוליטנים למי שלא קראה אותם. נעם פרתום כתבה בזמנו שזה כמו הארי פוטר לנשים, ויש בזה משהו, לפחות בחוויית הציפיה שליוותה אותנו בשנים האחרונות ש"נו כבר, מתי יצא עוד כרך, אני כבר חיייייייבת לדעת מה קורה עם לנו ולינה ולגלגל על השפתיים שמות של מקומות באיטליה ולרצות לדעת לדבר בדיאלקט", ולהתכווץ כי למה למה למה כל כך קשה ולהתמוגג כשסופסוף יש קצת נחת. אבל מעבר לעלילה זו הכתיבה החותכת של פרנטה, שמאבחנת באבחות חדות חוויות אנושיות ונשיות, בסיסיות ומורכבות, באופן צלול.
אז כן, מניסיון העבר אני יכולה לומר שיש איזה 10% מאוכלוסיית הקוראות שלא עפה על הרומנים הנפוליטניים. אם ניסיתן לקרוא את הראשון ולא נכנסתן לזה, עזבו, עברו הלאה. אבל אם התחלתן לצלול לעולם הכהה של השכונה בנאפולי, פנו זמן ותאי מוח וקחו נשימה עמוקה, כי יהיה קשה מאוד לצאת.

תודה למוראל איקוניקוב על ההשאלה, נשבעת שמיד כשסיימתי לקרוא הזמנתי את כל הסדרה מההוצאה.

הסיפור של הילדה האבודה / אלנה פרנטה, מאיטלקית: אלון אלטרס, הספריה החדשה

ביקורת: הטנק

אסף ענברי כתב את "הביתה", וזה שם אותו בנקודת מוצא גבוהה מאוד. לא קראתן את "הביתה"? קישטה! לכו מפה, קראו אותו ואז נדבר. "הביתה" היה נפלא. מופת של כתיבה אנושית שבמקרה מבוססת על אירועים שקרו באמת.
גם כאן ענברי מתבסס על אירועים שקרו באמת. כמה דמויות שמאמינות בלב שלם, כל אחת וסיבותיה עמה, שהן אלה שעצרו את הטנק הסורי שהגיע עד דגניה ולפיכך הביאו לתבוסתם של הסורים במלחמת העצמאות.
גם כאן ענברי כותב ברגישות גדולה, ויש לא מעט רגעים יפים ונוגעים ללב. אבל, ובכן, אם הדמויות שעמדו במרכז ב"הביתה" היו קבוצה של נשים ואנשים חדורי שליחות, הרי שב"הטנק" במרכז עומדים חבורה של גברים מבוגרים, וזה, מסתבר, פחות מעניין אותי.

הטנק אסף ענברי.jpg
אני דווקא קוראת מנוסה בספרים על מלחמות ישראל, בפרט מלחמת יום כיפור מרתקת בעיני, וכן, אם אתם בעניין של סיפורי צבא ומורשת קרב, לכו על זה וכנראה לא תצטערו (ובאותה הזדמנות קראו בבקשה את "תיאום כוונות" המופתי של הרב חיים סבתו), יצויין גם שחיסלתי את הספר ביום אחד, אבל כן יצאתי מתוסכלת, מרירה ועצבנית, כי הדמויות הנשיות ב"הטנק" משמשות רקע במקרה הטוב לגברים הסופר-גבריים שלצידן, ואני, איך לומר, מבואסת.
בקיצור, אחזור לקרוא את הכרך האחרון של הרומנים הנפוליטניים, מרגישה קרובה בהרבה לאלנה פרנטה שכותבת מרחק אלפי קילומטרים ממני מאשר לאסף ענברי, ואקווה שהרומן הבא שלו יהיה קצת פחות טוסטסטורוני.

 

הטנק / אסף ענברי, ידיעות ספרים

על "הדוד גיבור" של שני פלג

אני אוהבת לכתוב על מוזיקה. גם אם זה כמו לרקוד על ארכיטקטורה. אוהבת לנסות לפרק את מה שהופך את השילוב של מילים, לחן וביצוע ליצירה שלמה שיכולה להזיז, מבחינתי, הרים.
כששמעתי את "ניתוקים", האלבום המעולה של שני פלג שיצא ב-2017, ידעתי שאני חייבת לכתוב עליו. נשות המוסך – מוסף לספרות נתנו לי את הבמה המצוינת והנהו, המאמר שלי על "הדוד גיבור" של שני פלג. 

שלמה

אבא של עדן, שלמה, איש חכם ואהוב וטוב, מורה נערץ, צייר ואיש ספר, נפטר אתמול.
אחרי שנפצע קשה בתאונת דרכים ב-1994 התפרצה אצלו מחלת הפרקינסון, וכבר שנים רבות הוא היה מוגבל בגופו, אבל כמו שהקטע הזה שכתב מראה, רק בגופו.
זה מתוך "בגלל הסביונים", ספר שלו שיצא ב-2003.

יכול אוכל

ביקורת: אוגי ואני

אוגי ואני

"אוגי ואני: שלושה סיפורי פלא", של ר"ג' פלאסיו, הוא כעין ספר המשך ל"פלא". למה "כעין"? כי הוא לא באמת המשך במובן הלינארי שבו אנחנו רגילים לחשוב על ספרי המשך. פלאסיו מקדישה לכך את ההקדמה ומסבירה לקוראותים למה בחרה לכתוב את הספר. "אוגי ואני", לפיכך, אמנם מתקיים בעולמו של אוגי, אבל הוא לוקח שלוש דמויות משנה חשובות יותר ופחות מ"פלא" ונותו להן קול משלהן.
הגיבור הראשון, ג'וליאן, הוא המעניין ביותר, משום שג'וליאן היה הנבל של "פלא". עם הזמן והפופולריות הגואה של "פלא" ג'וליאן גרם לכזה גל התנגדות ושנאה, שיפה בעיני שפלאסיו החליטה לתת לו קול ולהסביר מאין בא, מה הפגישה עם אוגי עוררה בו, מי הוריו ואיך בסופו של דבר הוא הבין את מה שעולל.
בסיפור השני נפגוש את כריסטופר, החבר הותיק של אוגי שכבר לא כל כך בקשר איתו, והסיפור שלו מזגזג בין חיי היומיום שלו, חייו של ילד מפוזר עם הורים בתהליכי גירושין כשהשגרה לפתע מופרת, לבין היכרותו הקודמת עם אוגי.
הסיפור השלישי הוא סיפורה של שרלוט, הילדה הטובה ששומרת על מרחק בטוח מאוגי ב"פלא". שרלוט היא תלמידה מצטיינת שכל הזמן צריכה שיחשבו עליה דברים טובים ויאהבו אותה. מה עושה לה המפגש עם אוגי? והאם באמת כל כך חשוב שכולם יאהבו אותך כל הזמן?
כמו בפלא, גם כאן משחקת המוזיקה תפקיד חשוב, שפתם של הילדים, המספרים, דיבורית ומובחנת – שוב, הודות לתרגום המעולה של שהם סמיט ואמנון כץ – והעיקר הוא פשוט להיות בן/בת אדם. אין רחמים, הדברים שקורים לילדימות בכיתה ה' לא תמיד פשוטים. גם אם ההורים לרוב ממש בסדר (אפילו ההורים ה, אממממ, מאפשרים, של ג'וליאן), הגיבורימות שלנו עדיין בהתמודדות מתמדת עם השגרה שלהם ועם המוח שלהם שלפעמים לא מפסיק לעבוד, כל בחירה היא פוטנציאל לדרמה, אבל בסופו של יום "אוגי ואני", כמו "פלא", מעודד את הקוראותים שלו לבחור בטוב בלי להטיף מוסר. לבחון את ההשפעה שלנו על העולם ולעשות את הדבר הנכון.
מומלץ בחום למי שאהבו את "פלא", מי שלא קראו אותו – בהחלט ממליצה להתחיל משם. 

 

אוגי ואני – שלושה סיפורי פלא / ר.ג' פלאסיו, מאנגלית: שהם סמיט ואמנון כץ, כנרת זמורה ביתן

פוסט יום הזיכרון

נעורים רון דהן.jpg

זה לקוח מתוך ספר של רון דהן שנקרא "נעורים" והוא כולו הלם קרב ומלחמה והוא אחד מספרי השירה הכי טובים שקראתי בחיי. לא מכבירה במילים פה, זה יום שבו אני צוללת עמוק פנימה, עוצמת עיניים, עוצרת נשימה ומחכה שייגמר, אבל תשיגו לעצמכם עותק מהספר המופלא הזה ותחזיקו חזק חזק את החיים.