אהלן!

hi elmo.gif
שלום חברות ונעימאוד. אני ציפי, אולי אתן מכירות אותי מדף הפייסבוק שלי, אולי קראתן ביקורות שכתבתי, אולי במקרה נקלעתן לכאן. על כל פנים, ברוכות הבאות לאתר שלי. אעלה לכאן המלצות על ספרים, קישורים ספרותיים שמוצאים חן בעיני, תמונות מטופשות של חיות קוראות ספרים וכל מה שמעניין אותי וקשור בענייני ספרות.
אתן, מצידכן, מוזמנות להתייעץ ולשאול, לבקש המלצות, לשאול לדעתי.
^^הפוסט מנוסח בלשון נקבה עקב ריבוי הקוראות על הקוראים, אך מיועד לבני כל המינים באהבה^^

זוכרות קסטות?

יצא ככה שקראתי בזה אחר זה שני ספרים על קסטות. האחד חדש לגמרי, השני מחכה לי על המדף כבר עידן ועידנים וגם התחלתי לקרוא אותו מתישהו וזנחתי כי התחשק לי משהו אחר. בכל מקרה, יש לנו פה שני ספרים על קסטות, לא עניין מובן מאליו במיוחד, גם אם אחד ותיק יותר מהשני. זה לא הדבר היחיד המשותף להם, שניהם מגוללים סיפור חיים דרך קסטות, האחד במכוון והשני במקרה.
ב- Love is a Mix Tape רוב שפילד, עיתונאי מוזיקה, מגולל את סיפור חייו דרך מיקסטייפים שהכין ושהכינו לו אחרים. הספר יצא ב-2007 ובתחילת כל פרק רשימת השירים כתובה ממש כמו על קסטה.

כל קסטה מייצגת תקופת חיים מסוימת, כשהוא מרפרף על ילדותו ומגיע די מהר לעיקר, מהות הסיפור, חייו המשותפים עם זוגתו רנה. בכנות, הפרק הראשון שקראתי בזמנו עושה עבודה כל כך טובה שקשה להמשך לעמוד בקצב.

נראה שלפעמים הקסטה היא רק תירוץ לספר את קורותיהם של הזוג שחייו סבבו סביב מוזיקה בחור נידח בארה"ב, אבל יש הצדקה פואטית ואישית לסיפור הזה, ונראה שלקראת הסוף שפילד נזכר כמה טוב הוא יכול לכתוב וחוזר לשם. זה ספר חמוד ומרגש שחובבי גראנג' ואינדי אמריקאי יאהבו וסקרנים יוכלו למצוא בו רשימות השמעה מפורטות, אבל שני עניינים העיבו על הקריאה: משפט אחד בלתי נסלח על להקות של בנות פלוס פטרונות מסוימת על רנה, ואינספור הביקורות המהללות והמשתפכות שקצת הגזימו עם הבילד-אפ.

הקסטה השחורה של ניר מטרסו, לעומת זאת, היא עניין חד פעמי לחלוטין, וסביר להניח ששפילד הפסיד מזה שקראתי אותה לפניו. אני אוהבת ספרים כאלה, שהם לגמרי משל עצמם ולא מזכירים כלום, שיש בהם חיפוש אובססיבי אחרי משהו שהמחבר מנסה בכל כוחו להבהיר לקוראת שנמצאת באפלה ולאט לאט מצטרפת אליו.

מטרסו הוא אנימטור וקומיקסאי ומוזיקאי, והוא מספר סיפור כזה בדיוק. בתחילת הניינטיז חבר השאיל לו קסטה שחורה. הוא בתורו השאיל אותה לחבר אחר שאיבד אותה. הוא לא יודע מה היה על הקסטה הזו אבל הוא זוכר בדיוק איך זה נשמע, ואחרי שנות תהייה הוא מחליט לצאת למסע חיפוש. "המחשבה", הוא כותב בגלוי לב למישהי שהוא מבקש ממנה רזידנסי בערד, "היא להקציב זמן ידוע מראש כדי לא להיסחף למערבולת זמן-תודעה שתהפוך את המוח שלי למיץ".

אבל יש פה בכל זאת מערבולת מסוימת. יש בספר חלקים שהם לגמרי רומן גרפי אבל כאלה שמתעדים מקומות אמיתיים ודמויות אמיתיות, יש ציטוטי שיחות בינו לבין חברים מהעבר, גם פה, אמיתיים ובלתי מצונזרים, כולל ה"אההה" וה"אני לא זוכר", יש שיחות וואטסאפ ושיחות במסנג'ר, כולן מצויירות כך שאנחנו יודעות בדיוק היכן הן התרחשו, יש קישור לאלבום באנדקאמפ שבו מטרסו ניסה לשחזר את המוזיקה שהוא זוכר מהקסטה ועוד ועוד.

אנחנו במסע החיפוש הזה לצידו, כשהתשובה לחידה, מסתבר, בעצם לא כל כך חשובה, כי על הדרך נתוודע לחייו של מטרסו באותה תקופה, חבר ב"מהפכה המיותרת" החתרנית, כותב קומיקס, עובר מדירה לדירה בתל אביב, נוסע לברלין, שומע המון מוזיקה (הרבה יותר עלומה מזו של שפילד וזוגתו) ויוצר. תכלס, זה מין סיפור חניכה של אמן, אם ממש רוצים.

ועם כל הבחילה מנוסטלגיה, יש פה געגוע צובט לב לצד האנלוגי של המוזיקה. לשריטות הקטנות ששומעים על הקסטה המוקלטת, לאפשרות להקליט משהו שבכלל שומעים בחדר בפטיפון ליד הטייפ, כולל הרעשים של המחט והסטופ והפליי. להרגשה המיוחדת של לקבל ממישהו מיקסטייפ ולגלות מה בחרו לתת לך, מה רוצים שתכירי. לקנייה של קסטות בערימה ורישום מדוקדק על הפתק המצורף של מה יש בפנים – או לא. אנחנו כבר נדע בדיוק מה זה. אז איפה עוד אפשר לקנות קסטות ריקות?

הקסטה השחורה/ניר מטרסו. הקיבוץ המאוחד, 2020.
Love is a Mix Tape/Rob Sheffield. Broadway 2007. 

ג'ינג'יות ספרותיות: מניפסט נזעם

אני מוכרחה לדבר על ג'ינג'יות.
פוסט שעלה שלשום בקבוצה המעולה ספרים? תהה לגבי הטיות ספרותיות כדוגמת אחוז הג'ינג'ים בספרים, הגדול עשרות מונים מאחוז הג'ינג'ים בעולם, ופתח לי שוב נושא בוער (סליחה) כג'ינג'ית.
יש המון גיבורות ספרותיות ג'ינג'יות. הן כמעט תמיד נועזות ויצירתיות ויוצאות דופן.
הרבה מהגיבורות הג'ינג'יות האלה מתעבות את צבע שערן ומנסות לצבוע או להחביא אותו.
אם אתה גיבור ג'ינג'י אתה לרוב זקוק לשכנוע שזה בסדר (ראיה מספר 1 בתמונה לעיל, ובה מרים ילן שטקליס מעודדת ילד ג'ינג'י אומלל ומגייסת לצורך העניין גם את אליהו הנביא וגם את דוד המלך, עם איוריו של דוד פולונסקי).
אתה מיוחד, זה כל כך נחמד להיות מיוחד!
איך זה גרם לכן להתייחס לילדות ג'ינג'יות? איך זה היה גורם לכן להרגיש אם הייתן ג'ינג'יות?
תנו לי רגע להסיר איזה מעטה מסתורין. להיות ג'ינג'ית זה סתם צבע. המשמעויות היחידות של זה הן ביולוגיות. העור שלנו עדין ואנחנו צריכות להיזהר יותר בשמש. לפעמים יש לנו סף כאב נמוך יותר. את כל השאר עשתה הסביבה עם ההתפעמות הבלתי נגמרת שלה מג'ינג'יות, שאם תסלחו לי מאוד, לא אחת היא פשוט פטישיסטית. לפעמים את לא רוצה להיות מיוחדת ואת לא רוצה שיזכרו אותך כל הזמן ואת לא רוצה שישוו אותך לאסופית. סבבה? סבבה. אני כמובן מדברת בשם עצמי, אני מבריזה באורח קבע מכל פגישות האיגוד.
עכשיו כששמנו את זה מאחורינו, אני מבקשת שאם אתן בדיוק באמצע איזה כתב יד שבמרכזו עומדת ג'ינג'ית, תחשבו טוב טוב כמה נחוץ שהיא תהיה ג'ינג'ית.

את הפוסט הזה כתבתי בקבוצת הפייסבוק של הדר בן-יהודה ושלי, המסע אל האי אולי. מוזמנות.

לפעמים קשה לכתוב לבד

לפני מה שמרגיש כמו נצח טובית נייזר ואני החזקנו אחת לשנייה את היד תוך כדי כתיבה. בעוד רגע הספר שלה יוצא לאור, והיא כתבה כל כך יפה על למה יכול לעזור לכותבות מזן מסוים להחזיק חברה זמינה שעוזרת להניע משימות כתיבה, טריוויאליות או לא.
מוזמנות לקרוא את הפוסט בבלוג שלה.

על "ציפור, לאן את נוסעת?" של שלומית כהן-אסיף

דברים נרגשים שכתבתי על "ציפור, לאן את נוסעת?" של שלומית כהן-אסיף לרגל יום הולדתה בקבוצת "המסע אל האי אולי", למקרה שאתן לא שם:

כבר נצח אני רוצה לכתוב לכן על "ציפור, לאן את נוסעת?" של שלומית כהן-אסיף, והנה הזדמנות פז, יום הולדת.
אם הייתי מדברת בעל פה, הייתן שומעות כמה אני נרגשת. כי כשאני קוראת את השירים של שלומית כהן-אסיף בתור מבוגרת, אני נזכרת מייד איך היה להיות ילדה. בשירים של "ציפור, לאן את נוסעת?" פחד, עצב ואהבה נחווים בגדול, מכל הלב. ההתבוננות בעולם, הסקרנות, ההשתאות, המשאלות – לכולם יש מקום. ובספר, בכולם יש תמימות נקייה אבל לא נאיבית ובעיקר, בעיקר לא מתיילדת.
אנחנו יכולות לכתוב 100 פוסטים על "לכתוב לילדים בגובה העיניים" או פשוט לקרוא שיר כזה."
עמדתי על הבמה
ודקלמתי בקול.
באמצע השיר בכיתי
כי פתאום היה חושך גדול.

אחרי ההצגה אמרו לי:
'אף פעם לא תהיה שחקן,
אתה פוחד מהחושך הקטן'
הם ראו שנבהלתי
הם ראו שבכיתי
הם ראו הכל.
והם לא ראו
שהחושך היה גדול."
(חושך גדול)

הילד של "ציפור, לאן את נוסעת?" מסתכל סביבו ומדווח. הוא רואה דברים שקורים סביבו בטבע, מדמיין לעצמו שיחות בין זברה לג'ירפה לצב ותחרות של צבים, מדמיין פרח שיכול להריח אותו, מדמיין מה מרגישה ידית של דלת, משוחח עם ציפור, שואל שאלות ומביע משאלות בלי סוף. אין גבול לדמיון וככה, כשאני קוראת בשירים, אני מרגישה איך הדמיון שלי נפקח שוב לכל האפשרויות.

"נשלח לשמש מכתב
לפני שתשקע במערב.
נבקש שגם מחר תזרח
שתחייך ולא תשכח.

בבוקר נפתח את החלון
גם את התריס נפתח,
ואם השמש שוב תופיע
סימן שהמכתב הגיע."
(מכתב לשמש)

ובין כל הרגשות הגדולים ואינסוף האפשרויות שהדמיון מציע, הילד של "ציפור, לאן את נוסעת?" מתחיל לראות את עצמו בעולם. הוא לא רק מתבונן החוצה אלא גם פנימה, מפענח מי הוא בתוך המשפחה, מול החברים, אפילו מול אלוהים.

"אני כבר לא שואל
איפה הירח גדול יותר,
בחלון שלי
או בחלון שלך, אבנר.

אני כבר לא שואל
למי יותר חורים במכנסים
למי יש יותר כיסים,
למי יש עודף ולמי חסר:
לי או לך, אבנר.

אני כבר לא שואל
לדרקון של מי
יש יותר ראשים,
לדרקון שלי
או לדרקון שלך, אבנר.

אני כבר לא שואל
למי פחות, למי יותר,
כי אני זה אניו
אתה זה אבנר."
(איפה הירח גדול יותר)

בין ההתייחסות לאמא ולאבא, לסבא, לחבר ולמושא אהבה, לדובי ולטבע, הילד נשאר גם לפעמים לגמרי לבד עם הפחדים והדאגות. ואין צורך להציע מייד נחמה או להביא מבוגר שיגיב (וכשיש מבוגר שמגיב, דעתו לא תמיד מתקבלת). יש מקום לפחד. יש מקום לחרטות. כך ב"דברים שסיפרתי ולא סיפרתי",

כך גם ב"לא נמר, לא פנתר" הקטן:

"החלום הבהיל אותי,
זה לא היה נמר
ולא פנתר.
חלמתי שביום ההולדת
אני קטן יותר"
(לא נמר, לא פנתר)

אבל אפשר גם להתגבר על פחד ובדידות. לבקש לרדת מהרכבת, להביע משאלה להיות קצת יותר טוב, להבקיע עוד גול כדי שיהיו לי עוד חברים. ואפשר גם להתריס, לדמיין איך אמא של המפלצת שמפחדת מילדים מרגיעה אותה ש"ילדים וילדות יש רק באגדות", ולתכנן בדיוק איך נענה למכשפה חג'ובה (ב"ילד טעים") כשתרצה לאכול אותנו.

השירים השובביים האלה מוסיפים לספר המקסים ממילא הזה עוד קסם, ולראיה, שוב, "ילד טעים".רואות שאני רוצה לצטט כאן את כל השירים? ולצלם גם לא מעט מהאיורים של גיל-לי אלון-קוריאל, שמלווה בשקט ובעדינות את השירים, נותנת להם מקום אבל מוסיפה שמיכת צבע רכה. "ציפור, לאן את נוסעת?" יצא ב-2010, כשרובנו כנראה כבר לא היינו ילדות, אבל שווה לחפש אותו ולקרוא אותו כמבוגרות, או להקריא אותו לילדימות מבחוץ.

תודה לשלומית כהן-אסיף על הספר היפה הזה (ועל כולם!), יומולדת שמח!
ציפור, לאן את נוסעת?/שלומית כהן-אסיף, איורים: גיל-לי אלון קוריאל. עם עובד 2010.

"כלכלה ענייה" של אסתר דופלו ואבהיג'יט ו. בנרג'י

יאי! "כלכלה ענייה" המעולה שתרגמתי יצא לאור.

ממש באמצע העבודה הכותבים, אבהיגי'יט ו. בנרג'י ואסתר דופלו, קיבלו נובל בכלכלה, והם לא קיבלו אותו כי הצליחו להתאים מודל כלכלי כלשהו למדינה שנמצאת במצב שהתאים לפרמטרים כלשהם שהם למדו באוניברסיטה. הם קיבלו אותו כי הם הבינו שמאחורי הנתונים עומדים בני ובנות אנוש, כי הם הלכו לראות איך הם חיים את חייהם, וכי הם ניסו ומנסים לשפר את החיים של עניים בכל העולם. חוץ מזה, ובכן, זה ספר כלכלה מעניין, כמה כאלה כבר יש.

כאן אפשר לקנות אותו, וכאן ראיון שדה מארקר ערכו עם אסתר דופלו עם יציאת הספר.

יומולדת שמח לד"ר סוס!

דוקטור סוס חוגג היום, בשני למרץ, את יום הולדתו ה-117.
באתר הפנקס חוגגים לו עם כמה נשות ואנשי ספר שכתבו על הספר החביב עליהם, וביניהם גם אני הקטנה, שכתבתי על סבתא מאשה שהייתה מביאה לי מאמריקה ספרים של ד"ר סוס. הכתבה בפנקס נמצאת ממש כאן.

תכף אעתיק לכן את הטקסט שלי, אבל לפניו רוצה לקחת רגע להודות לסבתא שלי, שאפילו שהיו לה עוד המון נכדות (ובמזוודה שלה היא הביאה גם להן כל מיני דברים, בעיקר בגדים), לי היא תמיד הביאה ספרים. גם סתם ככה, פעם בכמה זמן היא הייתה נכנסת ל"דני ספרים" בדרך לתחנה של קו 7 ברחוב יפו, וקונה לי ספר רנדומלי אפילו שבקושי דיברה עברית. היא סמכה עליי שאקרא. אני מקווה שאמרתי לה תודה כמו שצריך גם אז.

בינתיים, הנה מה שכתבתי על ד"ר סוס:

הספר שהגיע במזוודה של סבתא מאמריקה

סבתא מאשה, שעלתה משיקגו, נסעה כמה פעמים לארה"ב כדי לבקר את שתי אחיותיה, דודה דוט ודודה רוז. בכל פעם שחזרה הייתי מקבלת שקית נייר אקזוטית ובתוכה כמה ספרים של דוקטור סוס. הדוקטור, שלא הבנתי למה הוא בקטע של חתולים אם הוא קורא לעצמו דוקטור סוס, קיבל מעמד חשוב – הוא הגיע מאמריקה!
מעבר לגלאם החו"לי, היה כיף לנסות לקרוא את הספרים של ד"ר סוס עם המשפטים שוברי השיניים והחרוזים הבנויים לעילא. אהבתי את היצורים המומצאים על שלל הפונקציות שלהם ואת האיורים שלא נראו כמו שום דבר שהכרתי.
עד שנשלף מהשקית Oh, The Thinks You Can Think!. כששאלתי את אמא שלי מה זה Thinks שנשמעה כמו מילה שאני אמורה להכיר אבל השתמשו בה לא נכון, וכשהיא הסבירה שזו לא באמת מילה, נפתחה אפשרות חדשה בעולם. מי ידעה שאפשר לשחק ככה במילים, להמציא אותן ולהשתמש בהן כלאחר יד, לקבוע את פורעות הסדר האלה במציאות, ולא סתם במציאות – בספר! מודפס! ולא לקבוע סתם מילה, Think, המילה השכלתנית הזו, שמצווה על המוח לפעול, פתאום נראית קלה ורכה, בצק שאפשר לעצב ולאפות ממנו ספר שלם שאומר לך שגם את יכולה. את רק צריכה לנסות. ודעי לך, הדוקטור קורץ, בספרים, גם כאלה שהגיעו מאמריקה, אפשר הכול.

המלצה: נעדרים קרים

אוקייייייי, אני ממש מקווה שאסף קוגלר כבר עובד על המשך עלילותיה של שירה, אני צריכה את המנה השנייה שלי!

סליחה, רגע, אוספת את הפאסון שלי מהרצפה, מההתחלה:
יש ספר. "נעדרים קרים". כתב אותו אסף קוגלר, והוא יצא בהוצאת עם עובד. במרכזו עומדת שירה, חיילת צעירה שבניגוד לשאר חברותיה מהאולפנה בחרה להתגייס ולהצטרף ליחידה משטרתית אזוטרית בשם נ"ק, נעדרים קרים. היא מגיעה לירושלים הקפואה, מוצאת את עצמה במגורים צבאיים ענקיים רק עם יוראי ("מי זה יוראי?" "את לא תפספסי אותו") וכמה ש"גים מתחלפים, ונזרקת הישר לקריאת תיקיות נעדרים קרים בקרוון קטן על גבול מזרח העיר.
הרבה דברים קורים לשירה, רובם בלתי מתוכננים בעליל אבל כולם עוברים דרך העדשה השירתית המובחנת: עדשה סוערת, חדה, מסתבכת, שיפוטית בעיקר כלפי עצמה, שלא עוצרת לרגע.
הספר חוסל אצלי תוך שלושה ימים ואלמלא היו כל מיני יצורי בית שהפריעו לקיומי (ומפריעים גם לכתיבת ביקורת קוהרנטית יותר) הוא היה מתחסל בשעות. בתחילת מסענו המשותף רציתי לאהוב את שירה וגם חששתי – היא מגיעה ממקום דומה לזה שהגעתי ממנו (גם לי יש רב רענן משלי, אפילו כמה), וגב הספר נתלה באילנות גבוהים – אבל לא היה צורך לחשוש. אמנם היו כמה מקומות שבהם נשארתי וחצי תאוותי בידי (יוראי קשור להרבה מהם), יכול להיות שזה גם כי עלילת המתח מצוינת אבל מה שסביבה מסקרן לא פחות, ועם זאת, אם לא ברור, אני רוצה עוד.
שירה התיישבה בקישקעס שלי יחד עם כמה מדמויות המשנה, אז מזל שהיא עוד תחזור, הרי יש עוד מה לפתור ויש חוטים פרומים שמחכים להיקשר, אז נו, אסף קוגלר, סגר זה לא תירוץ.

המלצה: אני לא גנב

 לפני לא הרבה זמן, בפוסט אופטימי במיוחד בקבוצת "המסע אל האי אולי – מסעות בספרי ילדים ונוער" שלי ושל הדר בן-יהודה, שאלתי את החברות אלו ספרים הן שאלו מהספרייה לפני המון זמן ומתכננות סופסוף להחזיר, ואלו הספרים הן ירצו לשאול. כעת, משניתן לקבוע בבירור שהרמתי לעין הרע להנחתה, אני מתנצלת.
אבל לא לגמרי, כי הפוסט הזכיר לי שעוד לא קראתי את "אני לא גנב" של תמי שם-טוב ששאלתי בביקור האחרון שלנו בבית אריאלה. אז קראתי אותו, וגיליתי עולם מופלא וחי, על אף שהוא מבוסס על מקום ועל אנשים שחיו מזמן. יאנק, הגיבור שלנו, מגיע לבית היתומים של יאנוש קורצ'אק ומגלה מקום שונה לגמרי ממה שהכיר קודם. הוא שבור, פיזית ומנטלית, ממה שעבר עליו עד אז, ויחד איתו נלמד להכיר את בית היתומים על החוקים המשונים שלו, את קורצ'אק המיוחד במינו, שיודע לטפל גם בפיזי וגם במנטלי, את הילדותים בבית היתומים ואת הכישרון החבוי של יאנק.
זה ספר נהדר כי יאנק והעולם של פעם מסופרים בפשטות ואפשר להתחבר אליהם בקלות גם היום, כי הוא מרגש אבל בלי שנרגיש שלחצו לנו על כל מיני נקודות בכוח, וגם כי תמי שם-טוב מזגה מינונים מדויקים של מציאות ופיקציה לתוך הסיפור הזה, והצליחה לחיות מקום שעד עכשיו היה סיפור מעומעם שרובנו שמענו עליו מיד שנייה, או שלישית או רביעית.

אני לא גנב/תמי שם-טוב, כנרת 2012

לאחרונה יצא גם ספר ההמשך, "אני לא עוזב", שמתמקד באיצ'ו, אחד החברים (החמודים ביותר) של יאנק, ומתחיל בשלב שבו הוא כבר בוגר יותר ונאלץ להחליט אם מקומו בפולין או שעליו לברוח. זה ספר שמיועד לנוער ויש לו קצב אחר ומבקרות בו חרדות מסוג שונה, של חיים ומוות; לא הייתי ממהרת לקרוא לזה סדרה (גם אם תמי שם-טוב רומזת לנו בסופו של הספר שהיא רוצה להמשיך לכתוב על הגיבורותים שלה), אפשר גם לקרוא כל ספר בנפרד וגם לבחור לפי מה שמתאים לקוראת שלכן. בכל מקרה, ממליצה.

לבנון, המלחמה הכבר-לא-כל-כך-אבודה, או: איך ספרים משנים את העולם

לפני שנתיים וחצי בערך, כשהייתי בדרך לשיעור יוגה, התקשר אלי חיים הר-זהב ואמר "אני רוצה לכתוב ספר על המלחמה ברצועת הביטחון. לא על לבנון הראשונה ולא על השנייה. אני רוצה לספר את הסיפור של התקופה שאף אחד לא הכיר בה, אבל כל מי ששירת שם לא ישכח לעולם. מה אני צריך לדעת כדי להוציא ספר?".
ואמרתי לו ששוק הספרים על הפנים אבל ששוק הספרים תמיד על הפנים, ושאם הוא רוצה לכתוב, שייכתוב, ואני אעשה כמיטב יכולתי לעזור.
וחיים נסע לראיין יותר מ-50 אנשים, וכתב וכתב וכתב, וכשהוצאות דחו או לא רצו להתחייב או התמהמהו – הוא הוציא את הספר בעצמו בעזרת מימון המונים, והספר יצא והתפוצץ.

אנשים שבקושי קוראים ספרים היו חייבים לקרוא את הספר הזה כי הם היו שם, והוא סיפר עליהם, סוף סוף. הם לא היו לבד. מ- 1982 עד 2000, 18 שנה של ילדים-גברים שחיו ונפצעו ומתו והיו חלק מהיום יום של רצועת הביטחון, ומאז שיצאו מלבנון לא היה ברור מה הם בעצם עשו שם כל הזמן. ונפתחה קבוצה שהוקדשה לסיפורים מהתקופה הזו, ונפתח ועד כדי שיכירו בתקופה הזו ברצועת הביטחון כמערכה.
וזה קרה.
אתמול גנץ נתן אישור סופי, קיבל את המלצת הרמטכ"ל, וכל מי ששירתו שם יקבלו אות מערכה. זה נשמע קטן, אבל זה צעד ענק. לכל מי שהיה שם, לכל אלה שהבנים שלהם מתו שם, לכל מי שסובל מפוסט-טראומה, לכל מי שהחברים שלו מתו, לכל מי שהעביר שם שנים בשירות סזיפי. זה ייכנס לספרי ההיסטוריה.
תוך כדי עבודה חיים אמר לי שלא אכפת לו כסף ולא אכפת לו כלום, הוא רק רוצה להזיז משהו, לקבל הכרה, שאנשים יזכרו שזה קרה, שהמלחמה הזו לא תהיה אבודה כמו שהיא עכשיו.
והוא כתב את הספר שלו, והוא לא רק הזיז משהו, הוא שינה את העולם.

ואם תרצו לקרוא את הספר הזה, ההיסטורי, החשוב, היפה, אפשר לקנות אותו ישירות מחיים, כאן.

שיר ערב / נתן זך

יגידו, וכבר אמרו, הרבה דברים על נתן זך.
אצלי בראש, יש מקום אחד שבו הוא משורר נפלא שכתב שירה שאפשר היה לגשת אליה. שאפשר היה לתת לילדות ולילדים לקרוא, אבל גם לקרוא ולהתפעם ולהבין את המלאכה הזו, של לצרף מילים לשירה, לפנות מקום בדף, לומר "רגע אחד שקט בבקשה. אנא. אני רוצה לומר דבר מה", לשים את היומיומי עם הנשגב ולנער אותם לתוך שיר.
במקום השני בראש שלי הוא האדם המבוגר שמגיע כל יום לעמוד בדוכן בשבוע הספר בתל אביב. לא ביום רביעי בין שמונה לתשע. כל יום. (ואני אף פעם לא מעזה לומר לו תודה)
וכאן, אחד מעשרות השירים המולחנים שלו, עם לחן וביצוע מרהיבים של יהוא ירון: