אהלן!

hi elmo.gif
שלום חברות ונעימאוד. אני ציפי, אולי אתן מכירות אותי מדף הפייסבוק שלי, אולי קראתן ביקורות שכתבתי, אולי במקרה נקלעתן לכאן. על כל פנים, ברוכות הבאות לאתר שלי. אעלה לכאן המלצות על ספרים, קישורים ספרותיים שמוצאים חן בעיני, תמונות מטופשות של חיות קוראות ספרים וכל מה שמעניין אותי וקשור בענייני ספרות.
אתן, מצידכן, מוזמנות להתייעץ ולשאול, לבקש המלצות, לשאול לדעתי.
^^הפוסט מנוסח בלשון נקבה עקב ריבוי הקוראות על הקוראים, אך מיועד לבני כל המינים באהבה^^

מועדון קריאה לבנות ובני עשר ומעלה בספריית בת ציון

אני מאוד מאוד שמחה לבשר שבסוף החודש ייפתח מועדון קריאה בספריית הבית שלי, הספרייה במרכז הקהילתי בת ציון ביד אליהו שבתל אביב.
המפגשים יערכו בימי חמישי האחרונים של החודש בשעה 17:00, לקוראות וקוראים בגיל 10 ומעלה.
במפגש הראשון, ב-25.11, נדבר על קריאה וספרים באופן כללי. לקראת המפגש השני כבר נקרא את "מומו".
מוזמנות ומוזמנים!

המלצה: שני ירחים

המלצה חמה-רותחת למי שטרם קראה:
סאל, הלא היא סלמנקה, נערה בת 13 שתתאהבו בה בתוך גג ארבעה עמודים, מגיעה לעיירה חדשה עם אבא שלה. הם עזבו את החווה שלהם בבייבנקס אחרי שאמא שלה עזבה וסאל שונאת את העיירה החדשה ומתגעגעת לחווה ומתגעגעת לאמא שלה.
אנחנו מתחילים את המסע עם סאל כשהיא מתחילה בעצמה מסע, רואודטריפ עם הסבא והסבתא המקסימים בתבל בדרך לאמא שלה. בזמן הנסיעה היא מספרת להם סיפור שקרה לחברתה הפרנואידית פיבי ועל הדרך (הה!) אנחנו שומעים הרבה גם עליה ועל מה שהביא אותה עד הלום, ומלווים אותה עד לסוף המסע, שיביא איתו, אממממ, דברים שאני לא רוצה לומר כרגע.
יש פה סיפור בתוך סיפור ובתוכו עוד סיפורים קטנים, ואני לא חושבת שיש דף אחד שלא אהבתי בספר הזה. זה עוד ספר ששמעתי עליו המון לפני שהגעתי לקרוא אותו אז ניגשתי בזהירות. כשסיימתי אותו, אחרי שבכיתי מלא, התחלתי לקרוא אותו שוב מההתחלה כדי להיות בטוחה שבאמת קראתי עכשיו ספר כל כך טוב גם בקריאה שנייה, כשאני כבר יודעת מה קורה עם כל ה, אמממ, דברים. אז כן, בקריאה השנייה הוא היה אפילו יותר טוב, גודמניט.
עכשיו לכו לקרוא בבקשה.
שני ירחים/שרון קריץ׳, מאנגלית: רנה ורבין. פרוזה, ידיעות ספרים 2001

אמילי ממולד הירח: המלצה

לא חושבת שצריך להכביר במילים על "האסופית", וכבר הכברתי מילים על האופן בו הגיעה אליי באחד הפוסטים הראשונים בקבוצת המסע אל האי אולי – מסעות בספרות ילדים ונוער, בה גם פרסמתי את הפוסט הזה במקור. אבל היי, כמה כיף לקבל מאן ד"ש דרך "אמילי ממולד הירח" של ל"מ מונטגומרי שזה עתה תורגם על ידי מאירה פירון ויצא בטל מאי ספרי ילדים ונוער Tal-May Publishers.
אז הנה, יש לנו עוד הזדמנות לגלות את מכמני הדמיון המופלג של יתומה קנדית, עם נוף מהמם ולוחות צפחה.


אמילי חיה עם אביה המקסים דאגלס סטאר, אלן גרין סוכנת הבית המעצבנת, שני חתוליה, ועוד די הרבה יצירי דמיון. עד מהרה אבא שלה מת משחפת שהרגה גם את אמה כמה שנים לפני כן. משפחת מאריי, המשפחה של אמה, ניתקה איתה קשר כשבחרה להתחתן עם עיתונאי פשוט ממשפחת סטאר, אבל יש להם את הגאווה שלהם (מלא מלא ממנה) והם ייקחו את אמילי תחת חסותם. הפור נופל על דודה אליזבת שחיה עם דודה לורה ודוד ג'יימי במולד הירח.
דודה אליזבת קשוחה ואמילי לא רגילה לחיים כאלה. היא נחשבת לילדה מוזרה שצריך לשלוח אותה ללמוד בבית ספר ולהתנהג יפה. וכל הזמן הזה היא לא מפסיקה לכתוב. היא משוררת והיא יודעת את זה. והיא גם כותבת מכתבים לאבא שלה, מין יומן עם נמען אהוב שאיננו עוד.
על כל פנים, מולד הירח יפהפה וחוץ ממורה מזעזעת ודודה קשוחה יש גם דודה ודוד שהם נקודות אור, חברה טובה בשם אילזה ברנלי (שהיא דמות מעולה והריבים ביניהן היסטריים) ועוד חברים.
יש סוד גדול בחייה של אילזה שייתגלה לקראת הסוף ויקבל טוויסט מפתיע, אבל הטוויסט צדקני ומגלם את הנקודה החלשה בספר, באופן שמזכיר את הקטעים בספרי האסופית המאוחרים שבהם אן בעיקר עושה כביסה למיטב זכרוני.
התרגום של מאירה פירון נהדר, הדמויות שמונטגומרי כותבת מצליחות לגעת גם כשאת כבר לא בת 9 והן לא מאבונלי, ואם נעלים עין מהפינה הפחות מוצלחת בספר – היה תענוג לגלות את אמילי, לראות את המקום שהכתיבה תופסת בחיים שלה ובכלל, להכיר עוד גיבורה מוזרה, דיירת בעולם הדמיון.

על "מרק שבור" מאת ג'ני ולנטיין

כבר איזה נצח רציתי לקרוא ספר של ג'ני ולנטיין. כשהתחלתי לעבוד ב"סיפור פשוט" בזמנו, על מדף ספרי הנוער היו כמה וכמה ספרים שלה שלא הכרתי קודם, ובאתר האינטרנט של החנות היו סקירות יפות, נוגעות ומסקרנות עליהם, כי הדר בן-יהודה כתבה אותן.
אז בשבוע הספר עטתי על ההזדמנות והלכתי על "מרק שבור" גם כי השם מסקרן וגם כי מאירה פירון עצמה המליצה.
אני סאקרית של ז'אנר הנוער-מבוגר-מלא-הטרגדיות-שיש-בו-אהבת-חיים-למרות-הכול-וחמלה-כלפי-הדמויות-שלו (הנממהשבאחלהוכה"ש, אם תרצו). ו"מרק שבור" יושב בול במשבצת הזו. על אף שיש לה זוג הורים חיים, רואן בת הכמעט 16 היא המבוגרת האחראית היחידה על אחותה בת השש סטרומה. אחיהן הגדול מת, אמא שלהן לא מתפקדת מרוב דיכאון ואבא שלהן עזב את הבית ולא מודע לחומרת מצבה של האם. אבל תקרית משונה שמתחילה את הספר מניעה דברים ומוסיפה שתי נקודות אור זוהרות לחייהן של רואן וסטרומה. קורים הרבה דברים בספר הזה, הוא כתוב נהדר ויש כל מיני תעלומות ושאלות והתרחשויות, אבל אני חושבת שזה היה העיקר מבחינתי. רואן חיה בלב-ליבה של טרגדיה, ואין לה זמן להתבוסס בה. היא חייבת לתפקד ולהתייחס במרירות למה שעבר עליה. אבל בנקודה שבה הספר מתחיל נפתחים עוד נתיבים, ולאט לאט יהיה על מי ליפול. משפחה אלטרנטיבית נפלאה תגיח, נווד מקסים בן 18 יצוץ ויכיר בכל מה שרואן עושה ובכל מי שהיא. כולם חלק חשוב מהעלילה והכול מורכב, כן? אבל פתאום רואן לא כל כך לבד עם הכול.
כמקובל בז'אנר התחלתי לקרוא בבוקר וגמרתי את הספר באותו יום, בדמעות. אם אתן בקטע של הנממהשבאחלהוכה"ש, ממליצה בכל פה. הולכת לחפש ספרים אחרים של ג'ני ולנטיין.

מרק שבור/ג'ני ולנטיין, מאנגלית: מאירה פירון. טל מאי, ידיעות ספרים 2010.

הסקירה הזו פורסמה כחלק מפינת ההמלצות השבועית בקבוצת "המסע אל האי אולי – מסעות בספרי ילדים ונוער" של הדר בן-יהודה ושלי. בתגובה לפוסט המקורי נמצאות עוד המלצות, מוזמנות לסור ולאהוב אותנו.

זוכרות קסטות?

יצא ככה שקראתי בזה אחר זה שני ספרים על קסטות. האחד חדש לגמרי, השני מחכה לי על המדף כבר עידן ועידנים וגם התחלתי לקרוא אותו מתישהו וזנחתי כי התחשק לי משהו אחר. בכל מקרה, יש לנו פה שני ספרים על קסטות, לא עניין מובן מאליו במיוחד, גם אם אחד ותיק יותר מהשני. זה לא הדבר היחיד המשותף להם, שניהם מגוללים סיפור חיים דרך קסטות, האחד במכוון והשני במקרה.
ב- Love is a Mix Tape רוב שפילד, עיתונאי מוזיקה, מגולל את סיפור חייו דרך מיקסטייפים שהכין ושהכינו לו אחרים. הספר יצא ב-2007 ובתחילת כל פרק רשימת השירים כתובה ממש כמו על קסטה.

כל קסטה מייצגת תקופת חיים מסוימת, כשהוא מרפרף על ילדותו ומגיע די מהר לעיקר, מהות הסיפור, חייו המשותפים עם זוגתו רנה. בכנות, הפרק הראשון שקראתי בזמנו עושה עבודה כל כך טובה שקשה להמשך לעמוד בקצב.

נראה שלפעמים הקסטה היא רק תירוץ לספר את קורותיהם של הזוג שחייו סבבו סביב מוזיקה בחור נידח בארה"ב, אבל יש הצדקה פואטית ואישית לסיפור הזה, ונראה שלקראת הסוף שפילד נזכר כמה טוב הוא יכול לכתוב וחוזר לשם. זה ספר חמוד ומרגש שחובבי גראנג' ואינדי אמריקאי יאהבו וסקרנים יוכלו למצוא בו רשימות השמעה מפורטות, אבל שני עניינים העיבו על הקריאה: משפט אחד בלתי נסלח על להקות של בנות פלוס פטרונות מסוימת על רנה, ואינספור הביקורות המהללות והמשתפכות שקצת הגזימו עם הבילד-אפ.

הקסטה השחורה של ניר מטרסו, לעומת זאת, היא עניין חד פעמי לחלוטין, וסביר להניח ששפילד הפסיד מזה שקראתי אותה לפניו. אני אוהבת ספרים כאלה, שהם לגמרי משל עצמם ולא מזכירים כלום, שיש בהם חיפוש אובססיבי אחרי משהו שהמחבר מנסה בכל כוחו להבהיר לקוראת שנמצאת באפלה ולאט לאט מצטרפת אליו.

מטרסו הוא אנימטור וקומיקסאי ומוזיקאי, והוא מספר סיפור כזה בדיוק. בתחילת הניינטיז חבר השאיל לו קסטה שחורה. הוא בתורו השאיל אותה לחבר אחר שאיבד אותה. הוא לא יודע מה היה על הקסטה הזו אבל הוא זוכר בדיוק איך זה נשמע, ואחרי שנות תהייה הוא מחליט לצאת למסע חיפוש. "המחשבה", הוא כותב בגלוי לב למישהי שהוא מבקש ממנה רזידנסי בערד, "היא להקציב זמן ידוע מראש כדי לא להיסחף למערבולת זמן-תודעה שתהפוך את המוח שלי למיץ".

אבל יש פה בכל זאת מערבולת מסוימת. יש בספר חלקים שהם לגמרי רומן גרפי אבל כאלה שמתעדים מקומות אמיתיים ודמויות אמיתיות, יש ציטוטי שיחות בינו לבין חברים מהעבר, גם פה, אמיתיים ובלתי מצונזרים, כולל ה"אההה" וה"אני לא זוכר", יש שיחות וואטסאפ ושיחות במסנג'ר, כולן מצויירות כך שאנחנו יודעות בדיוק היכן הן התרחשו, יש קישור לאלבום באנדקאמפ שבו מטרסו ניסה לשחזר את המוזיקה שהוא זוכר מהקסטה ועוד ועוד.

אנחנו במסע החיפוש הזה לצידו, כשהתשובה לחידה, מסתבר, בעצם לא כל כך חשובה, כי על הדרך נתוודע לחייו של מטרסו באותה תקופה, חבר ב"מהפכה המיותרת" החתרנית, כותב קומיקס, עובר מדירה לדירה בתל אביב, נוסע לברלין, שומע המון מוזיקה (הרבה יותר עלומה מזו של שפילד וזוגתו) ויוצר. תכלס, זה מין סיפור חניכה של אמן, אם ממש רוצים.

ועם כל הבחילה מנוסטלגיה, יש פה געגוע צובט לב לצד האנלוגי של המוזיקה. לשריטות הקטנות ששומעים על הקסטה המוקלטת, לאפשרות להקליט משהו שבכלל שומעים בחדר בפטיפון ליד הטייפ, כולל הרעשים של המחט והסטופ והפליי. להרגשה המיוחדת של לקבל ממישהו מיקסטייפ ולגלות מה בחרו לתת לך, מה רוצים שתכירי. לקנייה של קסטות בערימה ורישום מדוקדק על הפתק המצורף של מה יש בפנים – או לא. אנחנו כבר נדע בדיוק מה זה. אז איפה עוד אפשר לקנות קסטות ריקות?

הקסטה השחורה/ניר מטרסו. הקיבוץ המאוחד, 2020.
Love is a Mix Tape/Rob Sheffield. Broadway 2007. 

ג'ינג'יות ספרותיות: מניפסט נזעם

אני מוכרחה לדבר על ג'ינג'יות.
פוסט שעלה שלשום בקבוצה המעולה ספרים? תהה לגבי הטיות ספרותיות כדוגמת אחוז הג'ינג'ים בספרים, הגדול עשרות מונים מאחוז הג'ינג'ים בעולם, ופתח לי שוב נושא בוער (סליחה) כג'ינג'ית.
יש המון גיבורות ספרותיות ג'ינג'יות. הן כמעט תמיד נועזות ויצירתיות ויוצאות דופן.
הרבה מהגיבורות הג'ינג'יות האלה מתעבות את צבע שערן ומנסות לצבוע או להחביא אותו.
אם אתה גיבור ג'ינג'י אתה לרוב זקוק לשכנוע שזה בסדר (ראיה מספר 1 בתמונה לעיל, ובה מרים ילן שטקליס מעודדת ילד ג'ינג'י אומלל ומגייסת לצורך העניין גם את אליהו הנביא וגם את דוד המלך, עם איוריו של דוד פולונסקי).
אתה מיוחד, זה כל כך נחמד להיות מיוחד!
איך זה גרם לכן להתייחס לילדות ג'ינג'יות? איך זה היה גורם לכן להרגיש אם הייתן ג'ינג'יות?
תנו לי רגע להסיר איזה מעטה מסתורין. להיות ג'ינג'ית זה סתם צבע. המשמעויות היחידות של זה הן ביולוגיות. העור שלנו עדין ואנחנו צריכות להיזהר יותר בשמש. לפעמים יש לנו סף כאב נמוך יותר. את כל השאר עשתה הסביבה עם ההתפעמות הבלתי נגמרת שלה מג'ינג'יות, שאם תסלחו לי מאוד, לא אחת היא פשוט פטישיסטית. לפעמים את לא רוצה להיות מיוחדת ואת לא רוצה שיזכרו אותך כל הזמן ואת לא רוצה שישוו אותך לאסופית. סבבה? סבבה. אני כמובן מדברת בשם עצמי, אני מבריזה באורח קבע מכל פגישות האיגוד.
עכשיו כששמנו את זה מאחורינו, אני מבקשת שאם אתן בדיוק באמצע איזה כתב יד שבמרכזו עומדת ג'ינג'ית, תחשבו טוב טוב כמה נחוץ שהיא תהיה ג'ינג'ית.

את הפוסט הזה כתבתי בקבוצת הפייסבוק של הדר בן-יהודה ושלי, המסע אל האי אולי. מוזמנות.

לפעמים קשה לכתוב לבד

לפני מה שמרגיש כמו נצח טובית נייזר ואני החזקנו אחת לשנייה את היד תוך כדי כתיבה. בעוד רגע הספר שלה יוצא לאור, והיא כתבה כל כך יפה על למה יכול לעזור לכותבות מזן מסוים להחזיק חברה זמינה שעוזרת להניע משימות כתיבה, טריוויאליות או לא.
מוזמנות לקרוא את הפוסט בבלוג שלה.

על "ציפור, לאן את נוסעת?" של שלומית כהן-אסיף

דברים נרגשים שכתבתי על "ציפור, לאן את נוסעת?" של שלומית כהן-אסיף לרגל יום הולדתה בקבוצת "המסע אל האי אולי", למקרה שאתן לא שם:

כבר נצח אני רוצה לכתוב לכן על "ציפור, לאן את נוסעת?" של שלומית כהן-אסיף, והנה הזדמנות פז, יום הולדת.
אם הייתי מדברת בעל פה, הייתן שומעות כמה אני נרגשת. כי כשאני קוראת את השירים של שלומית כהן-אסיף בתור מבוגרת, אני נזכרת מייד איך היה להיות ילדה. בשירים של "ציפור, לאן את נוסעת?" פחד, עצב ואהבה נחווים בגדול, מכל הלב. ההתבוננות בעולם, הסקרנות, ההשתאות, המשאלות – לכולם יש מקום. ובספר, בכולם יש תמימות נקייה אבל לא נאיבית ובעיקר, בעיקר לא מתיילדת.
אנחנו יכולות לכתוב 100 פוסטים על "לכתוב לילדים בגובה העיניים" או פשוט לקרוא שיר כזה."
עמדתי על הבמה
ודקלמתי בקול.
באמצע השיר בכיתי
כי פתאום היה חושך גדול.

אחרי ההצגה אמרו לי:
'אף פעם לא תהיה שחקן,
אתה פוחד מהחושך הקטן'
הם ראו שנבהלתי
הם ראו שבכיתי
הם ראו הכל.
והם לא ראו
שהחושך היה גדול."
(חושך גדול)

הילד של "ציפור, לאן את נוסעת?" מסתכל סביבו ומדווח. הוא רואה דברים שקורים סביבו בטבע, מדמיין לעצמו שיחות בין זברה לג'ירפה לצב ותחרות של צבים, מדמיין פרח שיכול להריח אותו, מדמיין מה מרגישה ידית של דלת, משוחח עם ציפור, שואל שאלות ומביע משאלות בלי סוף. אין גבול לדמיון וככה, כשאני קוראת בשירים, אני מרגישה איך הדמיון שלי נפקח שוב לכל האפשרויות.

"נשלח לשמש מכתב
לפני שתשקע במערב.
נבקש שגם מחר תזרח
שתחייך ולא תשכח.

בבוקר נפתח את החלון
גם את התריס נפתח,
ואם השמש שוב תופיע
סימן שהמכתב הגיע."
(מכתב לשמש)

ובין כל הרגשות הגדולים ואינסוף האפשרויות שהדמיון מציע, הילד של "ציפור, לאן את נוסעת?" מתחיל לראות את עצמו בעולם. הוא לא רק מתבונן החוצה אלא גם פנימה, מפענח מי הוא בתוך המשפחה, מול החברים, אפילו מול אלוהים.

"אני כבר לא שואל
איפה הירח גדול יותר,
בחלון שלי
או בחלון שלך, אבנר.

אני כבר לא שואל
למי יותר חורים במכנסים
למי יש יותר כיסים,
למי יש עודף ולמי חסר:
לי או לך, אבנר.

אני כבר לא שואל
לדרקון של מי
יש יותר ראשים,
לדרקון שלי
או לדרקון שלך, אבנר.

אני כבר לא שואל
למי פחות, למי יותר,
כי אני זה אניו
אתה זה אבנר."
(איפה הירח גדול יותר)

בין ההתייחסות לאמא ולאבא, לסבא, לחבר ולמושא אהבה, לדובי ולטבע, הילד נשאר גם לפעמים לגמרי לבד עם הפחדים והדאגות. ואין צורך להציע מייד נחמה או להביא מבוגר שיגיב (וכשיש מבוגר שמגיב, דעתו לא תמיד מתקבלת). יש מקום לפחד. יש מקום לחרטות. כך ב"דברים שסיפרתי ולא סיפרתי",

כך גם ב"לא נמר, לא פנתר" הקטן:

"החלום הבהיל אותי,
זה לא היה נמר
ולא פנתר.
חלמתי שביום ההולדת
אני קטן יותר"
(לא נמר, לא פנתר)

אבל אפשר גם להתגבר על פחד ובדידות. לבקש לרדת מהרכבת, להביע משאלה להיות קצת יותר טוב, להבקיע עוד גול כדי שיהיו לי עוד חברים. ואפשר גם להתריס, לדמיין איך אמא של המפלצת שמפחדת מילדים מרגיעה אותה ש"ילדים וילדות יש רק באגדות", ולתכנן בדיוק איך נענה למכשפה חג'ובה (ב"ילד טעים") כשתרצה לאכול אותנו.

השירים השובביים האלה מוסיפים לספר המקסים ממילא הזה עוד קסם, ולראיה, שוב, "ילד טעים".רואות שאני רוצה לצטט כאן את כל השירים? ולצלם גם לא מעט מהאיורים של גיל-לי אלון-קוריאל, שמלווה בשקט ובעדינות את השירים, נותנת להם מקום אבל מוסיפה שמיכת צבע רכה. "ציפור, לאן את נוסעת?" יצא ב-2010, כשרובנו כנראה כבר לא היינו ילדות, אבל שווה לחפש אותו ולקרוא אותו כמבוגרות, או להקריא אותו לילדימות מבחוץ.

תודה לשלומית כהן-אסיף על הספר היפה הזה (ועל כולם!), יומולדת שמח!
ציפור, לאן את נוסעת?/שלומית כהן-אסיף, איורים: גיל-לי אלון קוריאל. עם עובד 2010.

"כלכלה ענייה" של אסתר דופלו ואבהיג'יט ו. בנרג'י

יאי! "כלכלה ענייה" המעולה שתרגמתי יצא לאור.

ממש באמצע העבודה הכותבים, אבהיגי'יט ו. בנרג'י ואסתר דופלו, קיבלו נובל בכלכלה, והם לא קיבלו אותו כי הצליחו להתאים מודל כלכלי כלשהו למדינה שנמצאת במצב שהתאים לפרמטרים כלשהם שהם למדו באוניברסיטה. הם קיבלו אותו כי הם הבינו שמאחורי הנתונים עומדים בני ובנות אנוש, כי הם הלכו לראות איך הם חיים את חייהם, וכי הם ניסו ומנסים לשפר את החיים של עניים בכל העולם. חוץ מזה, ובכן, זה ספר כלכלה מעניין, כמה כאלה כבר יש.

כאן אפשר לקנות אותו, וכאן ראיון שדה מארקר ערכו עם אסתר דופלו עם יציאת הספר.

יומולדת שמח לד"ר סוס!

דוקטור סוס חוגג היום, בשני למרץ, את יום הולדתו ה-117.
באתר הפנקס חוגגים לו עם כמה נשות ואנשי ספר שכתבו על הספר החביב עליהם, וביניהם גם אני הקטנה, שכתבתי על סבתא מאשה שהייתה מביאה לי מאמריקה ספרים של ד"ר סוס. הכתבה בפנקס נמצאת ממש כאן.

תכף אעתיק לכן את הטקסט שלי, אבל לפניו רוצה לקחת רגע להודות לסבתא שלי, שאפילו שהיו לה עוד המון נכדות (ובמזוודה שלה היא הביאה גם להן כל מיני דברים, בעיקר בגדים), לי היא תמיד הביאה ספרים. גם סתם ככה, פעם בכמה זמן היא הייתה נכנסת ל"דני ספרים" בדרך לתחנה של קו 7 ברחוב יפו, וקונה לי ספר רנדומלי אפילו שבקושי דיברה עברית. היא סמכה עליי שאקרא. אני מקווה שאמרתי לה תודה כמו שצריך גם אז.

בינתיים, הנה מה שכתבתי על ד"ר סוס:

הספר שהגיע במזוודה של סבתא מאמריקה

סבתא מאשה, שעלתה משיקגו, נסעה כמה פעמים לארה"ב כדי לבקר את שתי אחיותיה, דודה דוט ודודה רוז. בכל פעם שחזרה הייתי מקבלת שקית נייר אקזוטית ובתוכה כמה ספרים של דוקטור סוס. הדוקטור, שלא הבנתי למה הוא בקטע של חתולים אם הוא קורא לעצמו דוקטור סוס, קיבל מעמד חשוב – הוא הגיע מאמריקה!
מעבר לגלאם החו"לי, היה כיף לנסות לקרוא את הספרים של ד"ר סוס עם המשפטים שוברי השיניים והחרוזים הבנויים לעילא. אהבתי את היצורים המומצאים על שלל הפונקציות שלהם ואת האיורים שלא נראו כמו שום דבר שהכרתי.
עד שנשלף מהשקית Oh, The Thinks You Can Think!. כששאלתי את אמא שלי מה זה Thinks שנשמעה כמו מילה שאני אמורה להכיר אבל השתמשו בה לא נכון, וכשהיא הסבירה שזו לא באמת מילה, נפתחה אפשרות חדשה בעולם. מי ידעה שאפשר לשחק ככה במילים, להמציא אותן ולהשתמש בהן כלאחר יד, לקבוע את פורעות הסדר האלה במציאות, ולא סתם במציאות – בספר! מודפס! ולא לקבוע סתם מילה, Think, המילה השכלתנית הזו, שמצווה על המוח לפעול, פתאום נראית קלה ורכה, בצק שאפשר לעצב ולאפות ממנו ספר שלם שאומר לך שגם את יכולה. את רק צריכה לנסות. ודעי לך, הדוקטור קורץ, בספרים, גם כאלה שהגיעו מאמריקה, אפשר הכול.