אהלן!

hi elmo.gif
שלום חברות ונעימאוד. אני ציפי, אולי אתן מכירות אותי כ"ציפי מסיפור פשוט", אולי קראתן ביקורות שכתבתי, אולי במקרה נקלעתן לכאן. על כל פנים, ברוכות הבאות לבלוג שלי. אעלה לכאן המלצות על ספרים, קישורים ספרותיים שמוצאים חן בעיני, תמונות מטופשות של חיות קוראות ספרים וכל מה שמעניין אותי וקשור בענייני ספרות.
אתן, מצידכן, מוזמנות להתייעץ ולשאול, לבקש המלצות, לשאול לדעתי.
^^הפוסט מנוסח בלשון נקבה עקב ריבוי הקוראות על הקוראים, אך מיועד לבני כל המינים באהבה^^

המלצה: חיבוקים למתחילים

חבוקים למתחילים.jpeg

אז אמנם חם נורא ולמי יש חשק להתחבק עכשיו עם כל הג'יפה, אבל היי, אפשר לקרוא על חיבוקים!
"חיבוקים למתחילים" הוא מה שנהוג לכנות בהיעדר קיטלוג מוצלח יותר "ספר מתנה". אבל בניגוד לרוב הספרים שתמצאו ברשתות תחת המדף הרלוונטי, הוא לא תרגום רעוע מעוצב בשנקל או מקבץ אמירות רוחניות למתחילים, אלא רשימה נחוצה ומאויירת בחמידות רבה של סוגי חיבוקים.
אפרת שהם כתבה, יובל ישראלי אייר, ובכל דף יש איור של חיבוק ושני יצורים שהם ההיפך מהזקנים של החבובות שמפרשנים את החיבוק ומעירים הערות.
ממש כמו שספר מתנה אמור להיות: קטן, יפה, עושה טוב על הלב למי שמקבלת אותו.

 

ביקורת: אורות נחיתה

WhatsApp Image 2018-07-30 at 09.41.55

גילי חיימוביץ' ואני גו ויי באק.

אני חושבת שהשקת ספרה "עונת המוך" היה אחד האירועים הראשונים שנכחתי בהם בסיפור פשוט. גילי חיה אז בחו"ל, אבל הקפידה לבוא לבקר את החנות בביקורי מולדת ותמיד שמרה על קשר. יש גם איזה חוט ירושלמי דקיק כזה שמחבר בין ירושלמיות, לוידעת אם אתן מודעות אליו. כבר די מזמן היא שלחה לי את "אורות נחיתה", ספרה האחרון שיצא בהוצאת עתון 77, וכמו שקורה לפעמים עם שירה, צריך לחכות לרגע הנכון עד שהלב יהיה פתוח לקלוט ולקרוא, בטח כשזו שירה שנודעת בנקודות שיש לי הרבה מה לומר עליהן, כך שלקח לי זמן, אבל הנה, סופסוף, סליחה גילי.

השירים של גילי, לפחות מאז שהכרתי אותם, הם שירים של גוף. הגוף על כל חלקיו נוכח ומשחק תפקיד, ממש דמות בפני עצמו, אבל רק בקריאה הזו שמתי לב עד כמה השפה משחקת לצידו. מתוך הקריאה ב"אורות נחיתה" אפשר לשרטט דיוקן של משפחה, משפחה שחזרה מחו"ל ארצה, לגבעתיים, משפחה של אמא ואבא ושתי בנות, לכאורה פסטורליה, אבל בגוף ובשפה רואים כמה הפסטורליה מתעתעת, כי הגוף כולו מושאל לצרכים אחרים, "קצה שלך תמיד נעוץ איפשהו", היא כותבת ב"דיוקנה של אם".

אני לא מכירה הרבה שירים שנכנסים לקישקעס של המצב הזה, המצב הפסיכי לחלוטין הזה של להיות אמא. מצב שבו הגוף שלך לחלוטין מופקע מרשותך. זה מתחיל עוד קודם, עם הוסת, מה זה הדבר המטורף הזה ואיך זה קשור אלי בכלל, את שואלת את עצמך, המומה, בגיל העשרה, ואז עד שאת סופסוף איכשהו מתרגלת, נגיד, מגיע השעון הביולוגי שלא מתחשב לרגע במקום שלך בעולם, זה בכלל לא משנה מי את, את עכשיו חייבת להחזיק תינוק ביד, הרחם שלך פועמת בעוז למראה כל בטן הריונית ברדיוס של עשרים מטר, ואז הזוועה הזו שעוברת על חלקנו כשאנחנו לא מקבלות בכזו קלות את מה שאנחנו רוצות, ואז, הנה, הנס התרחש, ואת מגדלת חיים בבטן, והגוף שלך עדיין לא שלך אפילו קצת, הוא נתון למרות החייזר.ית שגדלים שם ומפרים את כל תנאי השכירות, בואו לא נתחיל בכלל לדבר על לידה, והנקה! מה זה הקטע הזה! חלב! יוצא ממך (או שלא, וזה גם נושא מ-אוד כאוב), יצור חי תלוי בך לכל צרכיו, וזה רק הקטע הפיזי. את ממש כמו כל חיה-אמא, או כמו כל אמא משחר האנושות, בלי קשר לזה שהתקדמנו ויש לנו אישיות וצרכים ומודעות עצמית וחלומות להגשים. לביולוגיה, בשלב הזה, יש אפס התחשבות במי שאת, בזה שרצית להיות משהו חוץ מאמא.

וכשאת אמא שגם רצתה לכתוב, ובכן, למי יש כוח לעשות משהו בשלב הזה חוץ מלישון אם כבר נותנים לך ("עולים על יצועי הבנות ומתפללים, שירדמו לפנינו", מתוך "אהבה משותפת") ולאכול ("ומצד שני, את כל הזמן אוכלת./ הגוף שלך לא פנוי להנאה אחרת.", גם מתוך "דיוקנה של אם).המבט החיצוני על מי שאת לא עוזר גם הוא. "אף אחד לא מתבונן בך, / רק בהקשר,/ קשורה לילד, בעל או גנה." מתוך "על המדרכה", מאשר שמבחינת העולם יש לך תפקיד אחד עכשיו. זה לא דיכאון אחרי לידה, אל תגידו לי דיכאון אחרי לידה, זה פשוט להיות אמא.

אבל הנה, בכל זאת, כמו הגוף שהוא פלסלטינה בידי הביולוגיה, גילי משחקת במילים כדי להראות לביולוגיה מה זה. הגוף שלה אולי מוקדש לילדות, החיים שלה אולי מלאי יומיום ושגרה שוחקת, אבל המילים הן שלה, והיא מלהטטת בהן, לפעמים בלעג ("זבוב צה צה/ צא צא/ אינך צעצוע/ לצאצא הזה" מתוך "זה"), לפעמים במשחקיות חיננית ("הוקל לה?/הקלו המים?/הכלה/כבר לא/מכילה./המים/ירדו לה." מתוך "הקל לה?"), תמיד נוגעת באיזה עונג בסיסי בשירה, מחדירה בכוח אסתטיקה ליומיום השוחק, שלפחות משהו יהיה יפה.

WhatsApp Image 2018-07-30 at 09.41.56

גילי לא מרחמת לרגע. היא מחטטת ברגעים של לידה, של עייפות, של כעס על הילדות שגזלו ממנה את עצמה וחיבלו בזוגיות שלה, ובמקביל מעוללת דברים דומים למילים, עושה בהן כבשלה, משחקת בהן, מקמטת אותן, מרכיבה אותן מחדש. התוצאה היא ספר שירה חד וחודר.

באופן מטריד ביותר, ההקדשה שגילי כתבה לי בספר נמחקה. עשו עם זה מה שתרצו.

אורות נחיתה הקדשה

המלצה: Bird by Bird

לקח לי נצח לגמור את Bird by Bird, ספר הכתיבה המקסים של אן למוט. וזה לא בגללה, זה בגללי. הוא כה אפקטיבי שקצת התביישתי שאני לא יושבת לכתוב אלא קוראת אותו במקום. ז'תומרת, זוהי המלצה חמה. אן למוט מצחיקה, וכותבת בכנות חסרת מעצורים על דברים שמעסיקים כותבימות. על הפחד; על הציפיות; על המלאכה הסזיפית היומיומית; כבר אמרתי על הפחד?
בהתאם, היא מציעה דרכים פרקטיות להתמודד ונקודות מבט שונות שיעזרו לכל התהליך להיות הרבה יותר נעים וטוב, עם שפע דוגמאות מצחיקות וגם מרגשות מהחיים.
כבר שנים שאני מתכננת לקרוא את הספר הזה, אבל איכשהו זה לא קרה, ואחרי ההמלצות החמות מאוד של Roni Gelbfish – שגם שכנעה את הוצאת עברית להוציא מהדורה חדשה של התרגום לעברית ("ציפור ציפור", בתרגומו של יואב כ"ץ) – לא נותרה ברירה.
אם אתן כותבות, אם אתן רוצות לא להרגיש לבד בתוך זה, זו התחלה מצוינת.bird by bird

המלצה: תרגילים בסגנון

אוהבת את צרפת, מתה על פריז, חולה על פטיסרי, מעולפת על ברברה. בקיצור, ויוה לה פראנס.
אבל עוד משהו לאהוב בגללו את הצרפתים היא תנועת האוליפו, תנועה של אמנים אוונגרדיים שפשוט המציאו לעצמם חוקים ויצרו על פיהם. כך, למשל, קיבלנו ספר שלם של ז'ורז' פרק כפרעליו בלי האות E. או, ועל זה בעצם רציתי לספר היום, את "תרגילים בסגנון" שכתב רמון קנו.
קנו כתב שתי פסקאות שמתארות סיטואציה אורבנית יומיומית, ואז כתב אותן בעוד 99 דרכים. אולי זה נשמע לכן כמו פוטנציאל לשיעמום או ללאות, אבל ואוו, לא. זה נפלא. זה מצחיק, זה מעורר השראה וגורם לנו לחשוב על כתיבה, על קריאה, על אינטרפרטציה ועל וריאציות ועל עוד מילים לועזיות ובקיצור, זה ספר חובה. בעיקר לכותבימות. התמזל מזלנו ורותם עטר תרגמה את הספר באופן מופתי, כשתקראו תבינו כמה.
הוצאת מקום לשירה הוציאה, הנה קישור לרכישה, שלא תפספסו.

תרגילים בסגנון

המלצה: "כימים אחדים" ב iCast

היי יקירותיי, אני לא באמת צריכה להמליץ לכן על מאיר שלו, ובטח כבר קראתן את "כימים אחדים", אבל במקרה הביזארי שלא קראתן, אז קודמכל דעו לכן שזה הספר האהוב עלי שלו,
ושנית, ממליצה מאוווווווווד להאזין לגרסה המוקלטת בiCast שבה נעמי רביע מקריאה לכן אותו, כי לט מי טל יו, האישה הזו עושה עבודה מדהימה (עשתה גם עם "יונה ונער", אגב).
זביונה
בתמונה: זביונה. נראה זוועה, אבל כשמאיר שלו מספר עליו, ררררר.

 

המלצה: כלכלה בגרוש

פשיו, חתיכת שבוע עבר עלי (ועוד לא נגמר, כן?), מרגישה שאני צריכה איזה שבוע חופש או לפחות שלושה ימי חורף, אבל במקום זה אני, כרגיל, בעבודה.
כלכלה בגרוש
זה בדיוק, אבל בדיוק, הזמן להמליץ על הספר המ-עו-לה הזה של בבל. העיתונאית האמריקנית ברברה ארנרייך החליטה לערוך ניסוי ולעבוד במשך שנה בשלל עבודות בשכר מינימום. התוצאה כתובה מדהים, מאירת עיניים, מדכאת ומרתקת בו-זמנית.

 

ביום שלישי: הרצאה שלי באוזן בר

ביום שלישי הקרוב, 3/7/18, אני מרצה באוזן בר (קינג ג'ורג' 48, תל אביב) על המוזיקאים האהובים עלי, שלום גד, אביב גדג' וגבריאל בלחסן, ועל הקשר שלהם לאלוהים ולטקסטים מבית הכנסת.

הרצאה אוזן.png

כאן האיווענט בפייסבוק

כאן קונים כרטיסים (ב-10 ש"ח פחות מבערב ההרצאה)

בואו בהמוניכן!

שאלת השבת

שאלת השבת ברוח המונדיאל! לאיזו נבחרת ספרותית אתן מתחברות במיוחד?
אני ממש בקטע של רוסיה (הייתי אומרת שפלטונוב הוא ה-X שלהם, אבל מי למען השם ה-X של נבחרת רוסיה?!) וארה"ב (כנ"ל, שייבון).

authors playing soccer

בתמונה: אמת עגומה