ביקורת: צבים

צבים.jpg

צוקרברג אני עצבנית עליך לאללה.
כתבתי ביקורת על "צבים" של מוריה דיין קודיש והכול נמחק לי. נמחק איי טל יו. כולה הוספתי סטיקר של סופר-צב לתמונה, מה אתה מוחק לי הכול?!
פייסבוק טיפש. כן, אמרתי את זה. פייסבוק טיפש.
בכל מקרה, סליחה מוריה שאני מלבישה על הביקורת שלך את זעמי על האכסניה.
אני אקח נשימה עמוקה ואתחיל מההתחלה. 
התחלתי בגילוי נאות (כתבתי "אתן יכולות לקרוא לזה גילוי נאות, אתן יכולות לקרוא לזה שולמית", זה הצחיק אותי מאוד) שמוריה ואני למדנו יחד בבן-גוריון בסדנה למתקדמים עם שמעון אדף, ואיך אומרות, כבר אז ידעתי! שמוריה כותבת נהדר. שהיא משחקת בשפה כמו בפלסטלינה ושהדמויות שלה אמיתיות להכאיב.
ואת זה היא הביאה לספר הביכורים שלה, "צבים", שיצא לאחרונה בכנרת זמורה-ביתן דביר
המורה יעל חיה עם בן זוגה ושני ילדיה הקטנים בישוב בדרום. אחד הילדים הפרועים בבית הספר משוטט בשדה בזמן אזעקה וטיל נופל קרוב אליו ונובטת בו נבואה. הוא מרגיש שרק יעל תדע לפרש את הנבואה שלו. רובד נוסף של הסיפור נרקם בזוגיות המתפוררת של הוריו, והכול כאמור כתוב נהדר.
כאן פתחתי רשימה של הפכים מפתיעים בספר הזה, השתמשתי בנקודות פסיקים והכול. השפה מאוד דיבורית ועם זאת לא פשוטה אפילו קצת. הספר נגמע בלגימות גדולות, ממש בשעות ספורות, אבל אין בו שום דבר קליל. לדמויות הפשוטות והיומיומית לכאורה קורים דברים מאוד לא יומיומיים, קודש וחול מתערבבים, ופה בעיני אפשר היה למתוח את היריעה ולתת עוד מקום לנבואה ולפרשנות. ועם זאת, זה ספר נהדר ואני מחכה בסקרנות לספר הבא של מוריה. יאללה.

 

צבים / מוריה דיין קודיש, כנרת זמורה ביתן

פוסט יום השואה

ביום השואה בכיתה א' המורה שרה שאלה אם יש לנו סיפורים של סבא או סבתא על השואה, ואני קמתי וסיפרתי על סבא צבי, שהיה בגטו ורשה, והצליח לברוח משם עם שני חברים, הם עברו מסע מפרך שפירטתי את עלילותיו, ואז בליל סערה אחד באמצע שדה חיטה ענק פגע בהם ברק! אחד מהחברים נהיה עיוור והשני חירש, אבל בעזרת סבא שראה ושמע הם הצליחו להמשיך לברוח ולהגיע לארץ ישראל. סבא צבי אמנם נולד בפולין אבל המשפחה שלו היגרה לארה"ב לפני המלחמה וכל הסיפור הזה הומצא לחלוטין על ידי ילדה בעלת דמיון מפותח שממש ממש רצתה להיות חלק מהדבר הזה.
עד עכשיו אני מרוצה מהמורה שרה שלא עצרה אותי והקשיבה בסבלנות להרפתקאות סופר-סבא ובריחתו ההרואית והלא אמינה בעליל. 
אתי הילסום
בינתיים גדלתי קצת ואני רוצה להמליץ על שני ספרים יפים יפים ופחות מובנים מאליהם.
האחד הוא "השמיים שבתוכי", המאגד את רשומות יומנה של אתי הילסום (בתמונה), צעירה הולנדית, בשנים 1941-1943. זה לא ספר שואה במובן הרגיל של המילה, אלא מסע אל תוך נפשה של אישה אינטיליגנטית שהעולם סביבה הולך ומתפורר. "השמיים שבתוכי" יצא בהוצאת כתר ספרים ב-2002 בתרגומה של שולמית במברגר (ולפני כן ב-1985 בשם "חיים כרותים").
השני הוא "בלי פרחים ובלי כתרים" מאת אודט אלינה, ציירת קומוניסטית יהודיה. זהו ספרון קטן, פרגמנטים יבשים, מהירים, שכתבה מיד עם שחרורה מבירקנאו בניסיון להוציא אל הנייר את מה שעבר עליה שם, לצד רישומים שסגנונם דומה. בניגוד ל"השמיים שבתוכי", זה בהחלט ספר שואה, שאפשר לנסות ולקרוא אותו כמין ספר המשך: מה עובר על אישה צעירה ואינטיליגנית בבירקנאו? "בלי פרחים ובלי כתרים" יצא בהוצאת סמטאות ספרים ב-2011 בתרגומה של חגית בת עדה.

 

המלצה: כולם עושים קקי

כל ההורים שהורידו חיתול לילדיהם בחופשת פסח, הרימו ידיים! כה לחי. מקווה שיש לכם מספיק תחתונים ומגבונים ושקיות וסבלנות.
עכשיו, מה עם הקקי?

כולם עושים קקיכולם עושים קקי ב
אז הנה, הספר הזה, לט מי טל יו, הוא מעולה.
קודם כל, הוא מצחיק.
חוצמזה, הוא נחוץ ומספר בגובה העיניים מה זה הדבר הזה שיוצא לנו מהגוף ועד כה לא היה לנו יותר מדי מגע איתו (בעעע).
תודה לטארו גומי, אמן יפני מגניב לגמרי שזה שער יפה לעבודה שלו, ותודה לZeltner Publishing צלטנר. בית מלאכה לספרי ילדים על הספר הזה!

 

כולם עושים קקי / טארו גומי, מיפנית: קצועיקו ואתי יושידה, צלטנר

 

ביקורת: הבית אשר נחרב

באיחור אלגנטי קראתי סופסוף את "הבית אשר נחרב".
יכולה לתרץ עד קץ הימים למה אבל עזבו, העיקר שקראתי.
יש לי הרבה מה לומר על הספר הזה וכל מה שאני רוצה להגיד זה "ואוו ואוו ואוו" כי מאיפה להתחיל בכלל.
אוקיי.
מההתחלה.
מה קורה בספר.
ד"ר אנדרו פ. כהן, אקדמאי ניו-יורקי דגול ואהוד, איש מוצלח ומצליח לכל הדעות, מתחרפן אט אט.
עד כאן העלילה. 

הבית אשר נחרב
עכשיו לגבי האופן שבו היא מסופרת.
רובי נמדר (דיסקליימר: קרוב משפחה שלי איכשהו! בן-דוד מדרגה כלשהי! כבוד וייקר לעדה המשהדית!) לוקח את הקוראותים שלו למסע עם אנדרו בלי למהר לשומקום. באמצע הספר עדיין מרגישות שזו ההתחלה. אבל זה בסדר, כי הוא עושה את זה בכזו יד בוטחת שאת סומכת עליו ונותנת לו להוביל בקצב שלו.
הקצב הזה, יש לומר, מאוד לא ישראלי ונותן לספר מימד של יצירה קלאסית. יש כמה וכמה מפתחות לאורך הספר שהקוראת המיומנת יכולה לקחת כדי לנסות לנחש מה יקרה בסוף, אבל זו שלפניכם לקחה את כל המפתחות שזיהתה, עסקה בספקולציות לרוב וזה לא עזר לה בכלל. היא הגיעה לסופו של הספר המומה ונרגשת, מתפעמת ממלאכת המחשבת של היצירה הזו.
אז כן, אולי אפשר היה לקצץ קצת בשומנים, להוריד אחת מתוך 64275 המופעים של המילה "גרוי" על הטיותיה, אבל ואוו ואוו ואוו. ואוו. יאללה לקרוא.

 

הבית אשר נחרב / רובי נמדר, כנרת זמורה ביתן

פוסט פסח

זהירות פוסט כבד:
תפילת הדרך
כל השכונה מוציאה החוצה רהיטים, קולות שואבי אבק נשמעים יומם וליל. כשהבאתי בבוקר את החבצואלית שלי לגן הגננת בדיוק עסקה בכיסוי בובות תינוקות פיציות ומקריפות לאללה בחתיכות בד, כאילו, משה בתיבה.
ואני קצת מרגישה ככה, דוידבידנית, רוצה להגיד לכל זה יאללה ביי. תכלס, פסח תמיד הרחיק אותי קצת.

מתוך "נמר צעיר בסתיו", הקובץ הקטנצ'יק החדש של דויד אבידן שיצא בהוצאת הקיבוץ המאוחד – ספרית פועלים ובמקור מתוך "שירים שימושיים" שלו.

ביקורת: פלא

פלא

קצת מביך שרק עכשיו קראתי את "פלא", לא?
כן כן, אני מבינה שאני היחידה פה שהגיעה אליו רק עכשיו, אז נעשה את זה קצר: אוגי הוא ילד עם עיוות נדיר בפנים. עד כיתה ה' הוא למד עם אמא שלו בבית ועכשיו הוא מתחיל ללכת לבית ספר.
מה זה אומר?
שהוא שם את עצמו במקום מאוד חשוף ומסוכן, שיש כאלה שיצחקו עליו, יזדעזעו ממנו, מה לא, אבל גם שהוא נפתח לעולם חדש שבו יש לו חברים ואנשים שלאט לאט כמעט ולא שמים לב לעיוות שלו מעבר למשפחה שלו.
אנחנו שומעות על אוגי מנקודת מבטו אבל גם מכמה נקודות מבט נוספות, שיוצרות תמונה קצת יותר שלמה לעולם של אוגי ושל איך שהוא נתפס מבחוץ. יש לנו שנה שלמה של אוגי שמסופרת בלי רחמים ומגובה העיניים, והאפקט של זה מרגש באופן יוצא דופן.
ומעבר לזה, אני אוהבת ספרים שדורשים בלי בושה מהקוראותים שלהם להיות אנשימות טובים יותר.
ר.ג'. פלאסיו הייתה בכלל מעצבת גרפית כשהתחילה לכתוב את זה וכרגע נראה לי שהיא יושבת על מפעל אוגי שלם של ספרי המשך ועיבודים קולנועיים ומה לא, אז יאי ר. ג'.! תכף אקרא את ההמשך ונראה אם הוא מוצדק.
שהם סמיט ואמנון כץ, כהרגלם בקודש, תרגמו נפלא. תודה לשרון רמון על ההמלצה החמה ועל השאלת העותק, תכף מחזירה לך.
ובקיצור, אם אתן בקטע של ספרי נוער וטרם קראתן, יאללה.
אם יש לכן בנות ובני 12 ומעלה שיאהבו סיפור מהחיים, יאללה.
ממליצה בכל פה. 

 

פלא / ר.ג' פלאסיו, מאנגלית: שהם סמיט ואמנון כץ, כנרת זמורה ביתן

ביקורת: פלפל חריף לארוחת בוקר

בוקר ושבוע טוב לחובבות הספרים הקולינריים, קחו פנינה: פלפל חריף לארוחת בוקר של ג'יי רייאן סטראדל, יצא בכתר ספרים עם הוצאת "כנפיים".
אווה נולדה במידווסט של ארה"ב לאבא שף ולאמא סומלייה, כך שאין שום הפתעה בכך שהיא מגדלת פלפלים ברמות חריפות משתנות כבר בגיל 12 ומתחילה לעבוד במסעדות לא הרבה אחר-כך. העניין הוא שאווה לא יודעת שהיא נולדה לאבא שף ולאמא סומלייה. אמא שלה עזבה כשאווה הייתה בת כמה חודשים, אבא שלה מת מהתקף לב כעבור עוד כמה חודשים, הדודים שלה מגדלים אותה כאילו הייתה שלהם ולא מספרים לה על עברה.
הסיפור מקפץ קדימה בזמן בלי רחמים, בכל פעם כמה שנים קדימה, מכמה נקודות מבט, כדי לצייר לנו את תמונתה של אווה ההופכת לשפית שמבשלת ארוחות שמתעלפים בהן והקוראת יכולה רק להזיל ריר ולשבת על קצה המושב כשהקריירה של אווה מתקדמת.
מעבר לדמותה של אווה, גדל גם מקומו של האוכל ושל תרבות האוכל בעולם שבו היא חיה: שווקי איכרים; מודעות למקורותיהם של חומרי הגלם; אלרגנים ועוד, ומשפיע על חייהן של הדמויות.
ראשית, יש לציין, אווה היא דמות נהדרת ומיוחדת עד כדי כך שהתעצבנתי על כל דילוג בזמן כי רציתי לדעת מה קרה לה בזמן שחלף. באותו הקשר אגלה שהופתעתי לגלות, כשגמרתי לקרוא את הספר, שהסופר הוא גבר ולא אישה.
שנית, זה מהספרים שיש בהם מתכונים באמצע. מצד אחד חמוד ובמקרה הזה גם שימושי, שכן מדובר במתכונים שלחלוטין אפשר לשחזר בבית (אני רוצה להכין את כל מתכוני החיתוכיות), מצד שני, לפעמים השילוב שלהם בטקסט טיפ'לה מלאכותי.
שלישית, חיסלתי את הספר הזה בגמיעות גדולות ובתענוג רב. מעבר לאווה, יש כמה דמויות נהדרות ממש שלא היה אכפת לי לקרוא ספר שלם עליהן וחשתי בגידה מסוימת כשהן קיבלו פרק אחד בלבד. התרגום (של אורלי מזור-יובל) שוודאי לא היה פשוט במקרה הזה, העלה אצלי פה ושם גבה עם ביטויים מתורגמים-משהו של הדמויות הצעירות יותר, אבל ידוע שאני פיינשמעקרית וזה לא הפריע לי, כאמור, לחסל את הספר ולהגיר ריר. כבר דיברנו על כמויות הריר שהזלתי? כל כך הרבה ריר.
בפינת הקטנוניות: העטיפה מהממת, השם לא מדוייק (אף אחד לא אוכל שום פלפל חריף לארוחת בוקר) אך אפקטיבי וחמוד.
פלפל חריף לארוחת בוקר
יאללה לכו לחפש אותו ואל תשכחו לצייד את המקרר קודם במלא חמאה (מסחר הוגן, מפרות חופש שנחלבו מרצונן החופשי על-ידי חלבן אוהב).
פלפל חריף לארוחת בוקר / ג'יי רייאן סטראדל, מאנגלית: אורלי מזור-יובל, הוצאת כנפיים וכתר

ביקורת: אביב באיליריה

הלו הלו.
אז בסוף השבוע גמרתי לקרוא את "אביב באיליריה", ספר שסיקרן אותי מאוד מאז שרנה ורבין הודיעה שהוא יהיה הספר הראשון שתוציא במיני-הוצאה שלה, ערבי נחל – Willows.
כש"אביב באיליריה" הופיע בחנויות מיד בדקתי במה מדובר וקצת התבאסתי, כי, ובכן, זה נשמע מאוד נחמד אבל לא ממש הקטע שלי. גרייס קילמייקל, אשת החברה הגבוהה בלונדון, ציירת ידועה בשם נעוריה אבל רק בשעות הפנאי כי היא צריכה להיות אם ורעיה, צריכה הפסקה מחייה. היא יוצאת למסע באיליריה, פוגשת את ניקולס, בחור אומלל, גם למשפחה שלו לא חסר כסף, שרוצה לצייר אבל המשפחה מייעדת אותו להיות אדריכל. אני לא כל כך בקטע של החברה הגבוהה טו בי הונסט וגם לא כל כך בקטע של תיאורי נוף, אז חיכיתי לשמוע מה אומרות.
או אז החלו ההשתפכויות. כתבו נפלאות על הדמות של ליידי קילמייקל. ואני אוהבת את מפעלותיה של רנה. אני חושבת שהיא עורכת נהדרת ומתרגמת מעולה, אז זה כל מה שהייתי צריכה כדי לקחת אותו ולהתחיל.
צ'מעו.
לקח לי הרבה זמן עם הספר הזה. תיאורי הנוף ייגעו אותי, ליידי קילמייקל ההו-כה-מושלמת קצת ייגעה אותי גם, חיבבתי את האופן שבו היא מתנהלת בעולם, בהתחשבות מופלגת ובעדינות ובלי שהמוח שלה יפסיק לחשב חישובים, אבל כמויות התיאורים של פניה היפות וכל הזרקורים אליה שכיוונו אותי בכוח לחשוב כמה היא נהדרת גרמו לי לנוע באי-נוחות, מה גם שכל הדיבורים קצת הרימו לי את הציפיות. על כל פנים, זה כן מהספרים שאני חייבת לומר שאולי אם הייתי קוראת בתקופה אחרת הייתי מתה עליהם.
כי מעבר לכל הכסף הזה שיש לכולם ולכל הפרחים המלבלבים באיליריה, ישנו המסע הנפשי של ליידי קילמייקל שמצליח להיות עמוק ויפה ומתואר נפלא. הדרך שעשתה מאז הרימה את חפציה ועלתה על הרכבת ועד לסוף הספר, ההתפתחות שלה כציירת, כאישה, כמנטורית של ניקולס, מרגשים באמת.
יצויין, כמצופה, התרגום המופתי של רנה ורבין שהעביר את את פערי הדורות שנוכחים כל הזמן בשפה לעברית בלי למצמץ ותירגמה ספר שדי מדהים אותי שפורסם ב-1935.
על אף הסתייגויותיי האמורות מהז'אנר והזמן שלקח לי, זה ספר שאמליץ עליו, וכבר המלצתי, אם אתן בעניין של ספרי מסע פיזיים לצד נפשיים, ספרות תקופתית, תיאורי אדריכלות ונוף וגיבורות אמנותיות אולד סקול, לכו על זה.
בפינת הקטנוניות: כל הספר חיכיתי לשלב שבו גרייס נוהגת כדי להגיד "אה, לכן היא נוהגת על העטיפה" רק כדי לגמור את הספר ולהבין שזה מטאפורי, היא לא נוהגת. 

אביב באיליריה.jpg
שלכן, בברכת כל יום הוא יום האישה שמח,
ציפי

 

אביב באיליריה / אן ברידג', מאנגלית: רנה ורבין, ערבי נחל