לבנון, המלחמה הכבר-לא-כל-כך-אבודה, או: איך ספרים משנים את העולם

לפני שנתיים וחצי בערך, כשהייתי בדרך לשיעור יוגה, התקשר אלי חיים הר-זהב ואמר "אני רוצה לכתוב ספר על המלחמה ברצועת הביטחון. לא על לבנון הראשונה ולא על השנייה. אני רוצה לספר את הסיפור של התקופה שאף אחד לא הכיר בה, אבל כל מי ששירת שם לא ישכח לעולם. מה אני צריך לדעת כדי להוציא ספר?".
ואמרתי לו ששוק הספרים על הפנים אבל ששוק הספרים תמיד על הפנים, ושאם הוא רוצה לכתוב, שייכתוב, ואני אעשה כמיטב יכולתי לעזור.
וחיים נסע לראיין יותר מ-50 אנשים, וכתב וכתב וכתב, וכשהוצאות דחו או לא רצו להתחייב או התמהמהו – הוא הוציא את הספר בעצמו בעזרת מימון המונים, והספר יצא והתפוצץ.

אנשים שבקושי קוראים ספרים היו חייבים לקרוא את הספר הזה כי הם היו שם, והוא סיפר עליהם, סוף סוף. הם לא היו לבד. מ- 1982 עד 2000, 18 שנה של ילדים-גברים שחיו ונפצעו ומתו והיו חלק מהיום יום של רצועת הביטחון, ומאז שיצאו מלבנון לא היה ברור מה הם בעצם עשו שם כל הזמן. ונפתחה קבוצה שהוקדשה לסיפורים מהתקופה הזו, ונפתח ועד כדי שיכירו בתקופה הזו ברצועת הביטחון כמערכה.
וזה קרה.
אתמול גנץ נתן אישור סופי, קיבל את המלצת הרמטכ"ל, וכל מי ששירתו שם יקבלו אות מערכה. זה נשמע קטן, אבל זה צעד ענק. לכל מי שהיה שם, לכל אלה שהבנים שלהם מתו שם, לכל מי שסובל מפוסט-טראומה, לכל מי שהחברים שלו מתו, לכל מי שהעביר שם שנים בשירות סזיפי. זה ייכנס לספרי ההיסטוריה.
תוך כדי עבודה חיים אמר לי שלא אכפת לו כסף ולא אכפת לו כלום, הוא רק רוצה להזיז משהו, לקבל הכרה, שאנשים יזכרו שזה קרה, שהמלחמה הזו לא תהיה אבודה כמו שהיא עכשיו.
והוא כתב את הספר שלו, והוא לא רק הזיז משהו, הוא שינה את העולם.

ואם תרצו לקרוא את הספר הזה, ההיסטורי, החשוב, היפה, אפשר לקנות אותו ישירות מחיים, כאן.

שיר ערב / נתן זך

יגידו, וכבר אמרו, הרבה דברים על נתן זך.
אצלי בראש, יש מקום אחד שבו הוא משורר נפלא שכתב שירה שאפשר היה לגשת אליה. שאפשר היה לתת לילדות ולילדים לקרוא, אבל גם לקרוא ולהתפעם ולהבין את המלאכה הזו, של לצרף מילים לשירה, לפנות מקום בדף, לומר "רגע אחד שקט בבקשה. אנא. אני רוצה לומר דבר מה", לשים את היומיומי עם הנשגב ולנער אותם לתוך שיר.
במקום השני בראש שלי הוא האדם המבוגר שמגיע כל יום לעמוד בדוכן בשבוע הספר בתל אביב. לא ביום רביעי בין שמונה לתשע. כל יום. (ואני אף פעם לא מעזה לומר לו תודה)
וכאן, אחד מעשרות השירים המולחנים שלו, עם לחן וביצוע מרהיבים של יהוא ירון:

על "השבועה הנמהרת שלנו"

לפני הכול אני צריכה לומר: זו גם סקירה של ספר, אבל זה יהיה גם וידוי על קריאה מסוג מסוים.
בערב יום כיפור דודה שלי מתה. היא מתה בחטף, והתקופה הזו של השנה גם ככה רצופה עומס רגשי ובאופן כללי אולי שמתן לב שהשנה הזו כולה רצופה עומס רגשי.
ומה שקרה זה שאחרי שבכיתי קצת וחשבתי עליה קצת מייד הלכתי לחפש ספר. "השבועה הנמהרת שלנו" של ברין גרינווד ניצב בראש אחת מערימות הספרים שעוד לא קראתי, והעטיפה שלו יפה, ואני בדרך כלל בעניין של הספרים בסדרת "עין טובה" שארז רווה עורך בעם עובד, אז בחרתי בו. ואז קראתי כמה שעות. ולמחרת, ביום כיפור עצמו, הסתגרתי בחדר (מאוד לא מובן מאליו עם שתי ילדות קטנות וסגר) וקראתי עוד כמה שעות, עד שהספר נגמר וגם היום כמעט נגמר.
ובשעות האלה שקעתי לחלוטין בעולם של זי ושל ג'נטרי. זי היא גיבורה נהדרת, שסיפור החיים שלה עמוס ומורכב והיא מצחיקה ועצובה ונאלצת לחיות במציאות שבה זה שאחותה נחטפה במסגרת בריחה של כמה אסירים מבית הכלא זה פשוט עוד משהו שקורה בחיים שלה, אבל היא צריכה להתמודד איתו יחד עם האחיין בן החמש שלה והאמא האגרנית והאוביסית שלה והמשפחה הווייט-טראשית שלה (היא אמרה) והרגל הכואבת שנדפקה בתאונת אופנוע וחובות מפה ועד להודעה חדשה שגורמות לה לא לבחול בשום עבודה.
אבל למרבה המזל יש לה אביר. פשוטו כמשמעו. ג'נטרי, שהיא פגשה בפיזיותרפיה, נראה בהתחלה כמו סטוקר, אבל זה פשוט חלק מעניין האבירות. הוא יודע שהיא הגבירה שלו ושהוא צריך להגן עליה בכל מחיר, אז הוא צריך להיות שם בשבילה. הוא מדבר אנגלית של ימי הביניים – זה המקום למחיאות כפיים סוערות למתרגמת, מרב זקס-פורטל – והוא יודע להילחם בחירוף נפש, וזי בדיוק ממש צריכה סיוע אבירי. וסיוע בכלל.


הספר מסופר מכל-מיני נקודות מבט, אבל זי היא גיבורתו הבלתי-מעורערת, ובשעות הקריאה האלה הייתי קצת היא וקצת אמא שלה (לא כמו האמא האמיתית, אמא במובן של דאגתי עליה ורציתי להגן עליה ולחבק אותה), והייתי גם אמא של ג'נטרי והייתי שבויה בהרפתקה המפוקפקת והמפחידה שלהם אבל גם בכל הרגעים היפים שבתוכה, וכשהספר נגמר לא רציתי שהוא יגמר, רציתי עוד. רציתי להמשיך להיות איתם ורציתי להיות בעולם שלהם ומבחינתי, באותן שעות, זה היה הספר הכי יפה בעולם.
יום כיפור עבר מזמן, והספר כבר התרחק ממני, ואני כבר מתארחת בעולם של רומן עב-כרס אחר לגמרי, אבל "השבועה הנמהרת שלנו" חדש יחסית וראיתי כמה סקירות שלו, ולא רציתי לקרוא אותן, כי מה אם יכתבו משהו שפתאום יגרום לי לפקפק בתחושה שזה הספר הכי יפה בעולם?
עבורי, זה בכלל לא משנה אם הספר לא ממלא אחרי איזשהם חוקים של איזשהו ז'אנר או אם איזשהו גיבור אמר משהו מטריד מאוד ואין לזה התייחסות או שהסופרת מתעללת בחיות (אני סתם ממציאה פה דברים, כן? זה ספר מושלם. מושלם!). הספר הזה היה בדיוק מה שהייתי צריכה. הוא נתן לי עולם לחיות בו ודמויות לחשוב עליהן כשהעולם הנוכחי שלי היה ממש עגום, והייתי צריכה להשהות קצת את ההתמודדות איתו.
אז לכו לקרוא את "השבועה הנמהרת שלנו" בדחיפות, אבל בבקשה אל תשתפו אותי אם יש לכן ביקורת עליו. הוא הספר הכי יפה בעולם.

על "עיניים אדומות"

אני נורא רוצה לכתוב על "עיניים אדומות" של מגי אוצרי, שיצא בשנה שעברה בהוצאת כנרת, וקשה לי. מהרבה סיבות. אבל אני אתחיל, וזה יקרה, ואתן תבינו לבד לפחות חלק מהסיבות שבגללן זה קשה.

קודם כל, מדובר בדיסטופיית YA, כשהדיסטופיה היא מגפה. או יותר נכון, מה שקרה בעקבות התפרצותה של מגפה.
המגפה התחילה מזמן, והתוצאות ההרסניות שלה הביאו אותנו למקום שבו נפגוש את רות, הגיבורה, ב-2064: כל אוכלוסיית המדינה מחולקת למחנות סגורים על-פי שיוך דתי ומעמדי (חילונים/דתיים לאומיים/חרדים/ערבים/ערבים ישראלים). אסור לגעת אחד בשני מחשש להדבקה, יש מעט מאוד חשמל, כמעט ואין אוכל, ואם יצאת לאזור שבו מותר לך ללקט משהו (וכבר אין ממש מה) תצטרכי לעבור דרך שלושה גלאים כדי לבדוק אם נדבקת.

אם נדבקת – מגלים אותך למחנה אחר, אומרים שזה למטרות מחקר. יש לך 100 יום של חסד לפני שהעיניים שלך יהפכו לאדומות ותשתגעי, תהפכי למה שמכונה "שטריאה". מעבר למתחם הלקטים משתרע עזאזל, שורץ שטריאות.


רות, הגיבורה שלנו, בת 15. אמא שלה נדבקה ונלקחה מהם, הפכה לטראומה מדממת. אבא שלה והיא לא ממש מסתדרים. קיבא אחיה הגדול מתגייס בעוד כמה ימים. יש לה את תום, החבר שלה, והמציאות, בגדול, נוראית. ואז רות ותום יוצאים, רק לרגע, ממתחם הלקטים לעזאזל, והמציאות הופכת להרבה יותר מורכבת. מכל בחינה.

יש לציין שחיסלתי את "עיניים אדומות" מהר מאוד, בתוך פחות מיממה. וזה לא רק המתח והדמויות והעולם, שכבודם במקומם מונח. זה גם איזה רעב (סליחה) כי הנה, מישהי פה, אצלנו, בארץ, כבר כתבה על מגפה. כמו בזו שאנחנו בעיצומה כרגע, מתרחשים מאחורי הקלעים המון דברים פולטיים וחברתיים, ואולי יש בספר איזו תשובה? אולי היא יודעת מה יקרה? אולי יש משהו שאפשר להשתמש בו? אני מזהירה את עצמי לא להיכנס לזה יותר מדי, כי מגי אוצרי כתבה מגפה אחרת גם אם היא דומה, כי היא סופרת מוכשרת אבל לא מגדת עתידות, כי מה זו אשמתה שאני קוראת את הספר הזה בספטמבר 2020, אכולת חרדות ודאגות.

אני רוצה להמליץ על "עיניים אדומות", אבל אני מוסיפה גרגר של מלח: אם אתן מחפשות אסקפיזם, זה לא פה. אבל אם אתן אוהבות דיסטופיות נוער, ועוד נדירות כאלה, שמתרחשות כאן, תעיפו את גרגר המלח הזה ופשוט לכו לקרוא.

על "הכול אודות ליהמן"

חייבת לספר לכן על ספר שככל הנראה לא מזכיר שומדבר אחר שקראתן.
"הכול אודות ליהמן" מספר את תולדותיה של משפחת ליהמן, שאתן כנראה מכירות כ"אחים ליהמן", כוח כלכלי מכונן בכלכלה האמריקנית המודרנית, אבל אין סיכוי שהייתי מעיפה בו יותר ממבט אחד אם זה כל מה שזה היה.
בנוסף, מדובר בספר עב-כרס, אולי העב ביותר שקראתי, 758 עמ'. המממ, אתן אומרות לעצמכן. זה קצת מאיים. אבל "הכול אודות ליהמן" כתוב בצורת בלדה. כלומר, אם העובי הפחיד אתכן, הוא לא צריך, כי בכל עמוד יש מעט מאוד מילים.
אם אתן פחות בעניין של כלכלה, זה בסדר, כי זה בעצם סיפורה של משפחה: מהגרים יהודים מגרמניה מגיעים לארה"ב ומנסים להסתדר בדרכים מקוריות בעזרת מוחם החריף, ואנחנו מוזמנות לעקוב אחרי השושלת שלהם לאורך שנים רבות.
אבל בעיקר, בעיקר, מדובר בסיפור משפחתי בן כמה דורות שמסופר באופן כה מקורי שמדי כמה עמודים תרגישו שהמוח שלכן פשוט צף כמה מטרים מעל לראש.
סטפנו מאסיני, אם לסכם, כתב רומן משפחתי על משפחת ליהמן בצורת בלדה. בתור שכזו, השפה משחקת בה תפקיד חשוב – בחירת המילים, המצלול, השיריות – למעשה צריך לייסד איזשהו פרס ולתת אותו לארנו בר על מלאכת התרגום המרהיבה שעשה כאן. לא צריך להבין איטלקית כדי לדעת.
מאסיני מתגמל את כל מי שיוצאת איתו למסע לאורך שושלת ליהמן: הוא מצחיק, הוא קורץ לנו מבעד לכל מיני פתחים, הוא מצייר דמויות – גדולות מהחיים לצד כאלה שתפקידן זעיר – במכחול מדויק, מעגן אותנו בזמן עם רקע היסטורי חינני ובטקסט עם פראזות חוזרות, ובעיקר גורם לנו להרגיש שאנחנו זבוב על הקיר של אחת המשפחות החשובות ביותר בהתפתחות הקפטיליזם ושיש לנו כרטיס לשורה הראשונה (אה, כן, הם כל הזמן מנסים להתקדם עד לשורה הראשונה והמיוחסת בבית הכנסת) בהצגה שמתחילה ב-1844 ונמשכת עד קריסתה ב-2008.
הספר אמנם הועלה כמחזה, וזה לא מפתיע, והייתי רוצה לראות אותו, אבל קריאת הספר היא חוויה חד-פעמית. הוא באמת לא כמו שומדבר שקראתן, וזה לא מובן מאליו שהוא תורגם לעברית. מסירה את הכובע (פדורה, כמובן) בפני הקיבוץ המאוחד – ספרית פועלים על היצירה הזו.

על "מי יבוא איתי"

לילה. דובונת כבר יודעת שהיא יוצאת לדרך, יש לה מטרה: לראות מה יש מעבר לחומת גן החיות. השאלה היא רק מי יבוא איתה. אבל נראה שכולם ישנים או שאמא שלהם לא מרשה להם או שהם עסוקים. אבל היי, מי זו, יש פה ארנבת שחורה שממש רוצה להצטרף. יש לה את אותה המטרה, יש לה תוכנית, אפשר לצאת לדרך, אבל הנה הגיע הבוקר.
זו, בקיצור נמרץ מאוד, העלילה של "מי יבוא איתי", ספרה החדש של רונית רוקאס שאיירה אפרת דהאן ויצא בהוצאת כנפיים וכתר ספרים. אבל כמו בספרי הילדים הטובים באמת – זה רק חלק קטן מאוד מהסיפור. כי כשבאמת מכבדים את המלאכה, כל פרט ופרט בסיפור נבחר בקפידה ומתוזמן היטב.
אנחנו יודעים איפה ומתי אנחנו – גן חיות, לילה. מי מפחיד? השומר. מי שומר? הינשוף. ועכשיו דובונת יכולה להיכנס. כשהיא תחפש ולא תמצא אף חבר לדרך, ארנבת תצייץ, אבל דובונת עוד לא מוכנה. היא לא תשמע. היא צריכה להתייאש, וארנבת צריכה להרים את הקול, ושתיהן ימצאו זו את זו. ודובונת תחשוד בהתחלה, כי היא כבר לא ממש מאמינה שמישהו באמת רוצה אבל גם ראוי לבוא איתה. אבל הנה, מסתבר שארנבת כבר הכינה תוכנית! כל אחת מהן מדמיינת משהו אחר מעבר לחומה, אבל שתיהן סקרניות ומוכנות. ושתיהן יודעות שאם כבר בוקר זה ממש לא נורא, כי הן יכולות גם ללכת מחר. כבר יש להן עם מי, וזה העיקר.
כן, זה מהספרים האלה שחושבים שהסוף שלהם יהיה משהו אחד, אבל הוא משהו אחר, וזה לא מאכזב – זה מרגש. וזה גם מהספרים האלה שכביכול מספרים סיפור פשוט, אבל הפשטות כל כך מורכבת ועשירה שנוצר קסם.
האיורים של אפרת דהאן מוסיפים כל כך הרבה לעולם של גן החיות, ללילה המסוים הזה, לדובונת במרחב ולדובונת לכשעצמה, כשהשיא מגיע עם פתיחת התוכנית של ארנבת, והאיור והמילים משתלבים זה בזה.
המסר עובר? הסברתי טוב?
זה ספר נפלא.

על "מה קרה למורה טי"

היה באזז די רציני על "מה קרה למורה טי" במחוזותיי. הקריאה שלי בו אמנם הייתה מהנה, אבל גרמה לי להיזכר שפעם ספרים לגילאים האלה היו מיועדים לגיל הזה, ולא, למשל, לגיל 38 בואכה 39. אבל רגע, מההתחלה.
המורה טי הוא מורה טרי בבית הספר והוא מסתמן מייד כמורה אידיאלי. הוא חכם ומצחיק ומצליח להפעיל את הכיתה, לגעת גם בילדים הספקנים ביותר וללמד ביצירתיות אין-קץ. כיוון שכך, ברור שמשהו יקרה לו, ומשהו אכן קורה, והמורה טי נכנס לקומה ושולח את הכיתה למערבולת של געגועים, רגשות אשם ואינטרוספקטיבה. סיפורה של השנה הזו מסופר מנקודת מבטן של כמה ילדימות, כל אחד ואחת מהן עם השק שמגיע איתן מהבית ועם השפה הייחודית לה.
יש בסיפור הזה הרבה אופטימיות לגבי היכולת של ילדות וילדים להשתנות, לרצות להיות טובות יותר, להתמודד עם קשיים מהבית. הסיפור של המורה טי מעניין, האופן שבו אנחנו מקבלים כל סיפור מכמה נקודות מבט מעניין וגם מעורר מחשבה על הדרכים השונות שבהן אנחנו תופסות דברים.
זה ספר שאמליץ עליו בלי ספק לילדימות שנראה לי שזה יתאים להן. ההסתייגות שלי אולי נובעת מציניות (נו, המורה הזה מושלם מדי ומי שכתב את הספר היה מורה, פפפפפט) ואולי מאיזה חוסר אותנטיות (הילדים קצת מתאימים מדי למשבצות) ואולי כי ההשוואה ל"פלא", השוואה שנערכה מספר פעמים, לא עושה חסד עם הספר הזה. בנוסף, וזה כבר קטנוני אבל מה לעשות, יש גם קצת יותר מדי חוטים שנשארים פרומים כהכנה לספר המשך.
עם זאת, כאמור, אמליץ עליו לילדים ולילדות כי זה שאני פיינשמעקרית לא אומר שכולם ככה, ובטח לא רוב קהל היעד של הספר. יש בו, בכל זאת, אנושיות ואהבת אדם.
ראויה לציון המתרגמת, יעל ענבר, שעשתה עבודה לא פשוטה עם תרגום הקולות השונים של כל הילדותים, ונעים לראות שההוצאה נתנה למתרגמת עוד קצת קרדיט והוסיפה משפט הערכה על ההתמודדות שלה עם סוגייה רצינית מהמקור.

מה קרה למורה טי? / רוב בוייה. מאנגלית: יעל ענבר. הקיבוץ המאוחד 2020.

על עשרת אלפי הדלתות של ג'נוארי

אז אני מקווה שהספקתן כבר לקרוא את "עשרת אלפי הדלתות של ג'נוארי", שכתבה אליקס א. הארו (זה הספר הראשון שלה פור קריינג אאוט לאוד! מצד אחד אני לא מאמינה שזה ספר ראשון, מצד שני איך אפשר לכתוב משהו אחרי זה? בהצלחה אליקס, מאמינה בך), תרגמה נפלא כהרגלה לי עברון והוציאו תמיר הוצאה לאור.
זה מסוג הספרים שאם אתן מסתובבות בקבוצות הנכונות בטח כבר שמעתן עליהם. כולן קראו אותו וכולן התעלפו. בדרך כלל זה גורם לי להתרחק אוטומטית כי אני פריט ייחודי, אבל הפעם, כאמור, הקבוצות הנכונות התעלפו. לא הייתה ברירה.

בהתחלה נתפסתי לכתיבה הנפלאה אבל חשדתי בדלתות. ג'נוארי גדלה בבית ענק כבת חסותו של מר לוק בראשית המאה הקודמת. אבא שלה מסתובב ברחבי העולם וצד אוצרות עבור מר לוק, וג'נוארי קוראת (וגם מדווחת לנו על יציאתן לאור של שלל קלאסיקות, זה נחמד), עד שהיא נתקלת בדלת. הקטע עם הדלתות, כאמור, גרם לי בהתחלה לרטון כי נו, הבנתי, עוד ספר עם שערים לעולמות נסתרים, אבל הארו גורמת לדלתות שלה להיות שונות מאוד מהדלתות האחרות שהכרנו – אם הן כאלה שנקרות בדרכם של הגיבורים בספר או בארון בגדים או בנפילה לשלולית וגורמות לגיבור להבין מי הוא וכיו"ב.
אצל ג'נוארי זה יהיה אחרת. יהיה ספר, יהיו דלתות, ג'נוארי תבין מי היא, כן. כרגיל, אני חוששת לפרט יותר מדי כי אני סומכת עליכן שתקראו ומתרה בכן לקרוא, כי ג'נוארי נהדרת ומה שקורה לה בספר מרהיב ויפהפה, שלא לומר מותח ביותר, בעיקר בחצי השני. נראה לי שאשאיר אתכן עם זה: בסוף הספר בכיתי מרוב יופי (נשבעת שלא זוכרת מתי זה קרה), וכשסגרתי זה הזכיר לי איך הרגשתי כשסגרתי את "הסיפור שאינו נגמר". הייתי קצת אחרת. האמנתי שוב בכוחו של ספר, בכוחו של סיפור, בכוחה של כתיבה.

על הדלעת המופלאה

אתן מכירות את "הדלעת המופלאה"?
מנסיוני, או שאף פעם לא שמעתן על הדלעת המופלאה, או שעכשיו אתן מחייכות חיוך ענק ונוסטלגי וחושבות על ביצי נמלים בדבש. או על דב במגפי זהב ודובון במגפי כסף. אני חושבת שזה עניין דורי, אבל מוכנה לשמוע דעות לכאן או לכאן.
מה שלא יהיה, מדובר בספר ילדים קסום. גם כי יש בו דלעת קסמים שמתחילה מגרעין קטן ומסתורי שמצא את דרכו אל האוכל של דוב ודובון, גם בגלל מערכת היחסים ביניהם (האחד שואל שאלות והאחר מדריך אותו בבטחה, גם אם הוא לא יודע בעצמו את התשובות) אבל העיקר, לדידי, הוא איך שהם פשוט עוברים מדרך חיים אחת לאחרת לפי מה שהבית שלהם – קודם הבית הרגיל ואז הדלעת שנכנסה לחייהם – צריך.
זה יכול היה להיות ספר על דב ודובון שדלעת ענקית שזרעו בעצמם, זרע פורענות אם תרצו, יוצאת מכלל שליטה ומועכת להם את הבית, שולחת אותם לסחרור נוראי שבמסגרתו הם נאלצים להגר מביתם, להישלח אל הים הסוער, לקפוא מקור, לעלות בעל כורחם לטיסה ברכב אווירי בלתי סביר בעליל ולהמשיך להיגרר על ידי הדלעת מי יודעת לאן.
אבל זה לא. זה ספר שבו כל המעברים הדרמטיים בחייהם של דב ודובון מתקבלים בשלווה ובאהבה. דב מבחין ומתפלא, דובון משקיט ומדריך, והשינוי הופך להרפתקה פותחת דלתות. בכל מקום אפשר למצוא אוכל, להתחמם, לגלות עולמות חדשים. העיקר שהם יחד.
גם כל הבלינג עוזר, כן? השניים מחזיקים מכל אקססורי, גם כאלה שלא חשבתן עליהם בתור אקססורי עד כה, גרסה מזהב וגרסה מכסף. בטוחה שגם לכן יש חכת זהב בארון.

אז קדימה, אוהבות "הדלעת המופלאה", התפקדו!
ספרו לנו על הקטע האהוב עליכן.
אני אוהבת את המעבר מהבית אל הדלעת, ובעיקר את העברת צנצנות הדבש. וגם, להגיד במבטא נורדי לנרט הלסינג וסבנד אוטו.

הדלעת המופלאה / לנרט הלסינג. איורים: סבנד אוטו. עברית: פ. חותם. עם עובד 1986
(הפוסט פורסם במקור בקבוצת הפייסבוק של הדר בן-יהודה ושלי, "המסע אל האי אולי – מסעות בספרות ילדים ונוער")