על "מי יבוא איתי"

לילה. דובונת כבר יודעת שהיא יוצאת לדרך, יש לה מטרה: לראות מה יש מעבר לחומת גן החיות. השאלה היא רק מי יבוא איתה. אבל נראה שכולם ישנים או שאמא שלהם לא מרשה להם או שהם עסוקים. אבל היי, מי זו, יש פה ארנבת שחורה שממש רוצה להצטרף. יש לה את אותה המטרה, יש לה תוכנית, אפשר לצאת לדרך, אבל הנה הגיע הבוקר.
זו, בקיצור נמרץ מאוד, העלילה של "מי יבוא איתי", ספרה החדש של רונית רוקאס שאיירה אפרת דהאן ויצא בהוצאת כנפיים וכתר ספרים. אבל כמו בספרי הילדים הטובים באמת – זה רק חלק קטן מאוד מהסיפור. כי כשבאמת מכבדים את המלאכה, כל פרט ופרט בסיפור נבחר בקפידה ומתוזמן היטב.
אנחנו יודעים איפה ומתי אנחנו – גן חיות, לילה. מי מפחיד? השומר. מי שומר? הינשוף. ועכשיו דובונת יכולה להיכנס. כשהיא תחפש ולא תמצא אף חבר לדרך, ארנבת תצייץ, אבל דובונת עוד לא מוכנה. היא לא תשמע. היא צריכה להתייאש, וארנבת צריכה להרים את הקול, ושתיהן ימצאו זו את זו. ודובונת תחשוד בהתחלה, כי היא כבר לא ממש מאמינה שמישהו באמת רוצה אבל גם ראוי לבוא איתה. אבל הנה, מסתבר שארנבת כבר הכינה תוכנית! כל אחת מהן מדמיינת משהו אחר מעבר לחומה, אבל שתיהן סקרניות ומוכנות. ושתיהן יודעות שאם כבר בוקר זה ממש לא נורא, כי הן יכולות גם ללכת מחר. כבר יש להן עם מי, וזה העיקר.
כן, זה מהספרים האלה שחושבים שהסוף שלהם יהיה משהו אחד, אבל הוא משהו אחר, וזה לא מאכזב – זה מרגש. וזה גם מהספרים האלה שכביכול מספרים סיפור פשוט, אבל הפשטות כל כך מורכבת ועשירה שנוצר קסם.
האיורים של אפרת דהאן מוסיפים כל כך הרבה לעולם של גן החיות, ללילה המסוים הזה, לדובונת במרחב ולדובונת לכשעצמה, כשהשיא מגיע עם פתיחת התוכנית של ארנבת, והאיור והמילים משתלבים זה בזה.
המסר עובר? הסברתי טוב?
זה ספר נפלא.

על "מה קרה למורה טי"

היה באזז די רציני על "מה קרה למורה טי" במחוזותיי. הקריאה שלי בו אמנם הייתה מהנה, אבל גרמה לי להיזכר שפעם ספרים לגילאים האלה היו מיועדים לגיל הזה, ולא, למשל, לגיל 38 בואכה 39. אבל רגע, מההתחלה.
המורה טי הוא מורה טרי בבית הספר והוא מסתמן מייד כמורה אידיאלי. הוא חכם ומצחיק ומצליח להפעיל את הכיתה, לגעת גם בילדים הספקנים ביותר וללמד ביצירתיות אין-קץ. כיוון שכך, ברור שמשהו יקרה לו, ומשהו אכן קורה, והמורה טי נכנס לקומה ושולח את הכיתה למערבולת של געגועים, רגשות אשם ואינטרוספקטיבה. סיפורה של השנה הזו מסופר מנקודת מבטן של כמה ילדימות, כל אחד ואחת מהן עם השק שמגיע איתן מהבית ועם השפה הייחודית לה.
יש בסיפור הזה הרבה אופטימיות לגבי היכולת של ילדות וילדים להשתנות, לרצות להיות טובות יותר, להתמודד עם קשיים מהבית. הסיפור של המורה טי מעניין, האופן שבו אנחנו מקבלים כל סיפור מכמה נקודות מבט מעניין וגם מעורר מחשבה על הדרכים השונות שבהן אנחנו תופסות דברים.
זה ספר שאמליץ עליו בלי ספק לילדימות שנראה לי שזה יתאים להן. ההסתייגות שלי אולי נובעת מציניות (נו, המורה הזה מושלם מדי ומי שכתב את הספר היה מורה, פפפפפט) ואולי מאיזה חוסר אותנטיות (הילדים קצת מתאימים מדי למשבצות) ואולי כי ההשוואה ל"פלא", השוואה שנערכה מספר פעמים, לא עושה חסד עם הספר הזה. בנוסף, וזה כבר קטנוני אבל מה לעשות, יש גם קצת יותר מדי חוטים שנשארים פרומים כהכנה לספר המשך.
עם זאת, כאמור, אמליץ עליו לילדים ולילדות כי זה שאני פיינשמעקרית לא אומר שכולם ככה, ובטח לא רוב קהל היעד של הספר. יש בו, בכל זאת, אנושיות ואהבת אדם.
ראויה לציון המתרגמת, יעל ענבר, שעשתה עבודה לא פשוטה עם תרגום הקולות השונים של כל הילדותים, ונעים לראות שההוצאה נתנה למתרגמת עוד קצת קרדיט והוסיפה משפט הערכה על ההתמודדות שלה עם סוגייה רצינית מהמקור.

מה קרה למורה טי? / רוב בוייה. מאנגלית: יעל ענבר. הקיבוץ המאוחד 2020.

על עשרת אלפי הדלתות של ג'נוארי

אז אני מקווה שהספקתן כבר לקרוא את "עשרת אלפי הדלתות של ג'נוארי", שכתבה אליקס א. הארו (זה הספר הראשון שלה פור קריינג אאוט לאוד! מצד אחד אני לא מאמינה שזה ספר ראשון, מצד שני איך אפשר לכתוב משהו אחרי זה? בהצלחה אליקס, מאמינה בך), תרגמה נפלא כהרגלה לי עברון והוציאו תמיר הוצאה לאור.
זה מסוג הספרים שאם אתן מסתובבות בקבוצות הנכונות בטח כבר שמעתן עליהם. כולן קראו אותו וכולן התעלפו. בדרך כלל זה גורם לי להתרחק אוטומטית כי אני פריט ייחודי, אבל הפעם, כאמור, הקבוצות הנכונות התעלפו. לא הייתה ברירה.

בהתחלה נתפסתי לכתיבה הנפלאה אבל חשדתי בדלתות. ג'נוארי גדלה בבית ענק כבת חסותו של מר לוק בראשית המאה הקודמת. אבא שלה מסתובב ברחבי העולם וצד אוצרות עבור מר לוק, וג'נוארי קוראת (וגם מדווחת לנו על יציאתן לאור של שלל קלאסיקות, זה נחמד), עד שהיא נתקלת בדלת. הקטע עם הדלתות, כאמור, גרם לי בהתחלה לרטון כי נו, הבנתי, עוד ספר עם שערים לעולמות נסתרים, אבל הארו גורמת לדלתות שלה להיות שונות מאוד מהדלתות האחרות שהכרנו – אם הן כאלה שנקרות בדרכם של הגיבורים בספר או בארון בגדים או בנפילה לשלולית וגורמות לגיבור להבין מי הוא וכיו"ב.
אצל ג'נוארי זה יהיה אחרת. יהיה ספר, יהיו דלתות, ג'נוארי תבין מי היא, כן. כרגיל, אני חוששת לפרט יותר מדי כי אני סומכת עליכן שתקראו ומתרה בכן לקרוא, כי ג'נוארי נהדרת ומה שקורה לה בספר מרהיב ויפהפה, שלא לומר מותח ביותר, בעיקר בחצי השני. נראה לי שאשאיר אתכן עם זה: בסוף הספר בכיתי מרוב יופי (נשבעת שלא זוכרת מתי זה קרה), וכשסגרתי זה הזכיר לי איך הרגשתי כשסגרתי את "הסיפור שאינו נגמר". הייתי קצת אחרת. האמנתי שוב בכוחו של ספר, בכוחו של סיפור, בכוחה של כתיבה.

על הדלעת המופלאה

אתן מכירות את "הדלעת המופלאה"?
מנסיוני, או שאף פעם לא שמעתן על הדלעת המופלאה, או שעכשיו אתן מחייכות חיוך ענק ונוסטלגי וחושבות על ביצי נמלים בדבש. או על דב במגפי זהב ודובון במגפי כסף. אני חושבת שזה עניין דורי, אבל מוכנה לשמוע דעות לכאן או לכאן.
מה שלא יהיה, מדובר בספר ילדים קסום. גם כי יש בו דלעת קסמים שמתחילה מגרעין קטן ומסתורי שמצא את דרכו אל האוכל של דוב ודובון, גם בגלל מערכת היחסים ביניהם (האחד שואל שאלות והאחר מדריך אותו בבטחה, גם אם הוא לא יודע בעצמו את התשובות) אבל העיקר, לדידי, הוא איך שהם פשוט עוברים מדרך חיים אחת לאחרת לפי מה שהבית שלהם – קודם הבית הרגיל ואז הדלעת שנכנסה לחייהם – צריך.
זה יכול היה להיות ספר על דב ודובון שדלעת ענקית שזרעו בעצמם, זרע פורענות אם תרצו, יוצאת מכלל שליטה ומועכת להם את הבית, שולחת אותם לסחרור נוראי שבמסגרתו הם נאלצים להגר מביתם, להישלח אל הים הסוער, לקפוא מקור, לעלות בעל כורחם לטיסה ברכב אווירי בלתי סביר בעליל ולהמשיך להיגרר על ידי הדלעת מי יודעת לאן.
אבל זה לא. זה ספר שבו כל המעברים הדרמטיים בחייהם של דב ודובון מתקבלים בשלווה ובאהבה. דב מבחין ומתפלא, דובון משקיט ומדריך, והשינוי הופך להרפתקה פותחת דלתות. בכל מקום אפשר למצוא אוכל, להתחמם, לגלות עולמות חדשים. העיקר שהם יחד.
גם כל הבלינג עוזר, כן? השניים מחזיקים מכל אקססורי, גם כאלה שלא חשבתן עליהם בתור אקססורי עד כה, גרסה מזהב וגרסה מכסף. בטוחה שגם לכן יש חכת זהב בארון.

אז קדימה, אוהבות "הדלעת המופלאה", התפקדו!
ספרו לנו על הקטע האהוב עליכן.
אני אוהבת את המעבר מהבית אל הדלעת, ובעיקר את העברת צנצנות הדבש. וגם, להגיד במבטא נורדי לנרט הלסינג וסבנד אוטו.

הדלעת המופלאה / לנרט הלסינג. איורים: סבנד אוטו. עברית: פ. חותם. עם עובד 1986
(הפוסט פורסם במקור בקבוצת הפייסבוק של הדר בן-יהודה ושלי, "המסע אל האי אולי – מסעות בספרות ילדים ונוער")

על שולחן הממזרים, ובכלל על ספרות נוער

חשבתי על זה היום, שתמיד כשאני בעיצומה של תקופה מעאפנה אני טובעת בספר נוער. בדרך כלל פנטזיה. כדאי שהוא יהיה ספר שכבר קראתי פעם או פעמיים או עשר ואם אפשר, עדיף שזו תהיה טרילוגיה. קטניס עזרה לי להעביר המון תקופות קשות, ליירה עשתה עבודה מצוינת בתקופת החגים השנה, את הסגר הראשון עברתי עם טילה בחלק הראשון של "שולחן הממזרים" (שקראתי פעמיים ברצף) והחלק השני עזר לי השבוע להתחמק מהחיים.
אם לפצוח בקצת אנליזה בעשר אגורות במקרה הטוב, הטביעה בעולם אלטרנטיבי סוחף – וזו בלי ספק טביעה, אני מתמסרת וקוראת בלי הרף ומתעלמת מכל השאר כל עוד אני יכולה – מאפשרת לי לצאת מהמוח ההומה שלי, בהחלט, אבל היא גם מעמידה מולי גיבורות צעירות וחזקות שמתמודדות עם צרות הרבה יותר גדולות משלי. הן עוברות כל כך הרבה תלאות, ואם הן יכולות להשאיר מאחור את כל מה שהכירו ולצאת למסעות ולעשות דברים גדולים ולשנות את העולם, מה זה כבר קצת מגפה כלל עולמית וסמי-אבטלה ומחסור בכסף ואינספור טריגרים לילדוּת מחורבנת.

אז כן, זו המלצה על שולחן הממזרים. נקשרתי אל טילנדרה (טילה) בעבותות, אני אוהבת אותה אהבת נפש. בספר הראשון – שיצא בהוצאת הקיבוץ המאוחד – ספרית פועלים בתרגומו של אמנון כץ – היא נקרעת מהבית שלה, שגם ככה הרגישה בו לא לגמרי רצויה בתור ממזרתו של הלורד קנט, ונאלצת לברוח עם אחיה ההולל, נסיכה מהצד השני של העולם, זיטוצ'י מזרה אימים אך יפה תואר והילד המעצבן שגדל איתה. החבורה הזו תעבור הרבה, הרפתקאות, מוות בלה בלה, אבל מה שיפה בטילה זה שבתוך העולם הפנטסטי הזה היא דמות אמיתית לגמרי, במקרה הזה גם אחת שמדברת כמונו, ועל אף שבספר השני היא נמצאת בסיטואציות שונות לחלוטין – אנחנו עדיין לגמרי איתה.
לא בטוח אם הקיבוץ המאוחד יתרגמו את הספר השני, אז לא התמהמהתי וקראתי באנגלית. עכשיו צריכה לעבור יסוריי גמילה כי השלישי עדיין לא יצא בפייפרבאק.
מנסה להחליט אם אני בשלה לחזור לספרים של מבוגרות.

הפוסט פורסם במקור בקבוצת הפייסבוק של הדר בן-יהודה ושלי, המסע אל האי אולי – מסעות בספרות ילדים ונוער.

הרהורים על קניית ספרים מתחשבת

חודשים האחרונים קם הקולקטיב הספרותי – The Literary Collective, יוזמה ברוכה ומשמחת שבמסגרתה התאגדו כמה מההוצאות האהובות עלי.
משתפת פוסט שכתבתי בסלון שלהם, סלון הקולקטיב הספרותי, ובו הרהורים על קניית ספרים מתחשבת, מו"לות עצמאית ואהבת אדם:

השנה לא היה לנו שבוע הספר, או עשרת ימי הספר, וזה מבאס. לא כי חסרים לי הלחות או המוזיקה המעאפנה, אלא כי חסר לי המפגש עם אנשי ונשות הספר, בעיקר אלה חדורי השליחות, עם האש בעיניים והאופטימיות הנדרשת כדי להיות חלק קטנטן בשוק הספרים. אלה שמוציאים ספרים שבדרך כלל לא נמצא בערימות ענק צבעוניות ברשתות, אלה שעושים עבודת בחירה בפינצטה ומשקיעים את נשמתם כדי שמי שבוחר ספר מההוצאה שלהם בטוח יצא עם ספר טוב.
אני אוהבת להקביל את שוק הספרים לשוק האוכל (האוכל, לא המזון, הדגשה של מייקל פולן שמבדיל בין ההתבוננות במוצר על רכיביו התזונתיים לבין מה שאנחנו אוכלים ונהנים ומתקיימים ממנו). אם פעם לא היה אכפת לנו במיוחד מה אנחנו אוכלים, הרי שהיום אנחנו מתעסקים בזה כל הזמן. גם מבחינת ההרכב התזונתי, אבל יותר חשוב ויותר מעניין – מי גידל את הירקות ואת הפירות? כמה גלגולים הם עברו עד שהגיעו אלי? לאן הכסף הולך?
את השאלות האלה נדמה לי שכדאי לשאול גם על כל ספר שאנחנו רוכשות. האם קניתי את הספר ברשת שמשלמת לעובדיה פרוטות, עושקת את המו"לים ובקושי מחזיקה ספרות טובה, או שקניתי אותו ישירות מההוצאה, או בחנות עצמאית שבוחרת בקפידה כל ספר, שכל אשת צוות בה אוהבת ספר ואוהבת אדם, שנלחמת על קיומה? האם חיזקתי הוצאה שאני סומכת עליה, שכל ספר בה הוא לטעמי? האם מי שכתבה, מי שערכה, מי שתרגמה את הספר מקבלת איזכור ראוי? האם היא מקבלת שכר ראוי?
בתוך הצער על שבוע הספר שנדחה ישנה גם ההכרה שאנחנו נמצאים באמצע ספר היסטוריה. כלומר, אנחנו בתקופה שיכתבו עליה ספרי היסטוריה כי מגיפה עולמית וזה. אנחנו לא יודעות מה הקורונה תעולל לשוק הספרים. אבל אנחנו יודעות שאנשימות תמיד ירצו לקרוא ותמיד ירצו ספר טוב. וכשעולם התרבות בוער, זה שצמח לנו קולקטיב ספרותי שמאגד כמה מההוצאות שאת האנשימות שלהם אני הכי אוהבת לפגוש בכיכר, זה דבר גדול ומשמח.

מילה של אישה : פאנל ספרותי ביד אליהו

אם עוד לא הבנתן שאני גרה בשכונה הכי טובה בעולם, עכשיו יש לנו את שכונה בחצר, פסטיבל תרבות מטורף שמתרחש כי יש פה תושבות שיודעות להזיז הרים ולגרום לדברים לקרות.
אז Moran Paz יזמה, ובזכותה ביום חמישי, 2.7, ניפגש בחצר של בת ציון 3, ואחרי שוק קח-תן של ספרים יהיה לי העונג להנחות פאנל ספרותי כל-נשי שמורכב מחלק מסופרות ומשוררות השכונה: יערה שחורי, יונית נעמן, איילת צברי, אלקס ריף ונעם פרתום. אחרינו נעמה לופו במופע ספוקן וורד.
כל הטוב הזה מתרחש בחינם, וצריך להירשם כי תו סגול.
כאן נרשמות, פה יש עוד פרטים על הפסטיבל.

גיף ספרים

על ביאליק וח"ן לטף

הספר השלישי שבחרתי להציג באתגר העטיפות והצגתי גם בקבוצה המופלאה שמתהווה לה בקבוצה שHadar Ben-Yehuda ואני הקמנו, המסע אל האי אולי – מסעות בספרות ילדים ונוער, הוא גילוי מאוחר של ילדותי השנייה.
חן לטף
אני משערת בזהירות ש-95% מאיתנו שרו נד-נד על הנדנדה ורכבו על סוסים דמיוניים עם רוץ בן-סוסי, ואז תהו מה זה "הספנתעיר", וכעבור כמה שנים נרדמו בשיעורי ספרות כשהמורה לימדה את "צנח לו זלזל"/"שלום רב-שובך"/"לא זכיתי באור מן ההפקר" לבגרות, נו, ביאליק, המשורר הלאומי וזה.
אבל קצת בדומה לעגנון, הייתי צריכה לנער את שאריות מערכת החינוך כדי להתבונן בביאליק שוב, וזה קרה בזכות שירי הילדים שלו.
כל תינוקת שנולדת בתל אביב זוכה בגרסה הזו של שירי ביאליק לפעוטות עם איורי תום זיידמן-פרויד. אם אני יכולה שוב להתפרע עם ספקולציות, 30% כנראה גם מקבלות במתנה את "ביאליק לפעוטות" הקשיח עם איורי אלונה פרנקל. ויש מקום לשניהם, ואת שניהם אני אוהבת.
אבל פה מופיעים בזה אחר זה "הפרח לפרפר" ו"הפרפר לפרח", והם האוצר האמיתי.
אחרי שדיקלמת את "דובא רבא רברבא" מאה פעם לתינוקת צוחקת, ואחרי שהקפדת להקריא את "בנות שתיים בובותיים" במלעיל כי ביאליק כתב אז בהברה אשכנזית ואת חננת-על, את פתאום שומעת את המילים שאת קוראת.
"פרפר, פרפר,
פרח חי"
כמה יפה לקרוא לפרפר פרח חי! את פתאום ניצבת, עדה דוממת לשיחה של הפרפר והפרח:
"תפור מצבעַי
לךָ מעיל,
כתונת פסים,
כנפי גיל."
כנפי גיל!
"שנינו פרחים –
אח ואח"
קסם, פשוט קסם. ובעמוד הבא, "הפרפר לפרח" ממשיך את אהבת הפרח והפרפר כשהפרפר הנודד חוזר אל ידידו המושרש בקרקע, והחברות בין השניים (אני לא אכתוב פורחת. אני לא אלך לשם.) צומחת:
"שלום לך פרח,
וברכה בלי די"
יש זמן רק לנשיקת-צוף והם נפרדים שוב:
"אשתה מכוסךָ
רק אגל טל חי
ועפתי כרגע
להר ולגיא."
אבל יש למה לחכות:
"ערב אשובה
ובפי לך שי:
ברכת ההרים
וברכת הגיא."
ואת איתם, ואת מתמוגגת, ואת רואה את ביאליק באור אחר לגמרי.

ח"ן לטף – מבחר משירי ח"נ ביאליק לפעוטות. איורים: תום זיידמן-פרויד. הוצאת עם עובד ועיריית תל אביב, 2008.

סדנת כתיבה לנוער בחופש

ביולי אערוך סדנת כתיבה לנוער בשכונת מגוריי האהובה, יד אליהו, במרכז הקהילתי המקסים בת ציון.
הנה הפרטים:
בואו לכתוב בקיץ! סדנת כתיבה לגילאי 10-13
✏️☀️✍️🗒📖📝❤️
הסדנה מתחילה ב-5.7, ימי ראשון וחמישי בשעות 10:00-12:00, במרכז קהילתי ״בת ציון״.
מה נעשה בסדנה?
נתנסה בכתיבה מכל מיני סוגים (סיפור, שיר, יומן ועוד), נלמד לפתוח את האוזניים ולקבל השראה מכל מה שסביבנו, נכיר קצת טקסטים של אחרים ונצא לחפש את הקול האישי שלנו.
מנחת הסדנה היא ציפי גוריון- כותבת, עורכת, מרצה ומנחת סדנאות קריאה וכתיבה לכל הגילאים.
ההרשמה פה.

אם יהיה לנו כיף ונעים נוכל להמשיך בשנת הלימודים הבאה.
הרגישו חופשי לשאול שאלות ולבקש בקשות!
הסדנה מיועדת לכל המגדרים.

על קופיקו ועל תמר בורנשטין-לזר ז"ל

מן המפורסמות בקבוצה שלי ושל הדר, המסע אל האי אולי – על ספרות ילדים ונוער הבוקר:

"אני כתבתי כדי שתהיה לילד שמחת חיים, כל אחד רוצה לפעמים להתבדר אחרי יום עבודה ולשכוח הכול. אז למה אם ילד מתבדר ושמח זה לא חינוכי? קודם כל צריך למשוך את הילד לקרוא. ואפשר לעשות מחקר ולבדוק אם 'קופיקו' גרם למישהו להיות בלתי-חינוכי. להפך, הם קראו, ביקשו עוד ופנו לכיוון אחר."

כשהיינו קטנים, אחי אהב את קופיקו. אבל הוא התקשה קצת בקריאה, ואני רק רציתי עוד. אז הייתי מביאה מהספרייה בכל פעם ספר אחר של קופיקו והייתי מקריאה לו לפני השינה. זה הפך למנהג שארך לדעתי כמה שנים, אולי עד שהיה בכיתה ד', כי הוא המשיך לאהוב את קופיקו והיו מספיק ספרים, וזה הרגיש קרוב ונעים ומצחיק וכיף ואחר לגמרי מהריבים הרגילים של אח ואחות שבדרך כלל רבו עד שאמא שלהם תלשה שיערות.

"לכתיבה יש לי חומר עד אין סוף. כל מה שקורה בבית, בכיתה. צריך רק לפקוח את העיניים. די לי לראות משהו – ואני יכולה לבנות על זה סיפור שלם. 'קופיקו' למשל הוא גיבור כל החוויות שהיו בבית. יש בסיפורים משהו שקרה באמת, אבל כתבתי הכל בצורה היתולית"

קופיקו

תודה תמר בורנשטין-לזר (2020-1927), על הרגעים הנעימים שיצרת לכל כך הרבה ילדימות בארץ. הדר ליקטה את הציטוטים מתוך לקסיקון אופק לספרות ילדים, זמורה ביתן 1985.
בתמונה: הקופיקו הראשון.
קופיקו האורח: סיפורים עליזים לילדים מאת תמר בורנשטין, הציורים: א. אריה. הוצאת א' זלקוביץ