הרהורים על קניית ספרים מתחשבת

חודשים האחרונים קם הקולקטיב הספרותי – The Literary Collective, יוזמה ברוכה ומשמחת שבמסגרתה התאגדו כמה מההוצאות האהובות עלי.
משתפת פוסט שכתבתי בסלון שלהם, סלון הקולקטיב הספרותי, ובו הרהורים על קניית ספרים מתחשבת, מו"לות עצמאית ואהבת אדם:

השנה לא היה לנו שבוע הספר, או עשרת ימי הספר, וזה מבאס. לא כי חסרים לי הלחות או המוזיקה המעאפנה, אלא כי חסר לי המפגש עם אנשי ונשות הספר, בעיקר אלה חדורי השליחות, עם האש בעיניים והאופטימיות הנדרשת כדי להיות חלק קטנטן בשוק הספרים. אלה שמוציאים ספרים שבדרך כלל לא נמצא בערימות ענק צבעוניות ברשתות, אלה שעושים עבודת בחירה בפינצטה ומשקיעים את נשמתם כדי שמי שבוחר ספר מההוצאה שלהם בטוח יצא עם ספר טוב.
אני אוהבת להקביל את שוק הספרים לשוק האוכל (האוכל, לא המזון, הדגשה של מייקל פולן שמבדיל בין ההתבוננות במוצר על רכיביו התזונתיים לבין מה שאנחנו אוכלים ונהנים ומתקיימים ממנו). אם פעם לא היה אכפת לנו במיוחד מה אנחנו אוכלים, הרי שהיום אנחנו מתעסקים בזה כל הזמן. גם מבחינת ההרכב התזונתי, אבל יותר חשוב ויותר מעניין – מי גידל את הירקות ואת הפירות? כמה גלגולים הם עברו עד שהגיעו אלי? לאן הכסף הולך?
את השאלות האלה נדמה לי שכדאי לשאול גם על כל ספר שאנחנו רוכשות. האם קניתי את הספר ברשת שמשלמת לעובדיה פרוטות, עושקת את המו"לים ובקושי מחזיקה ספרות טובה, או שקניתי אותו ישירות מההוצאה, או בחנות עצמאית שבוחרת בקפידה כל ספר, שכל אשת צוות בה אוהבת ספר ואוהבת אדם, שנלחמת על קיומה? האם חיזקתי הוצאה שאני סומכת עליה, שכל ספר בה הוא לטעמי? האם מי שכתבה, מי שערכה, מי שתרגמה את הספר מקבלת איזכור ראוי? האם היא מקבלת שכר ראוי?
בתוך הצער על שבוע הספר שנדחה ישנה גם ההכרה שאנחנו נמצאים באמצע ספר היסטוריה. כלומר, אנחנו בתקופה שיכתבו עליה ספרי היסטוריה כי מגיפה עולמית וזה. אנחנו לא יודעות מה הקורונה תעולל לשוק הספרים. אבל אנחנו יודעות שאנשימות תמיד ירצו לקרוא ותמיד ירצו ספר טוב. וכשעולם התרבות בוער, זה שצמח לנו קולקטיב ספרותי שמאגד כמה מההוצאות שאת האנשימות שלהם אני הכי אוהבת לפגוש בכיכר, זה דבר גדול ומשמח.

מילה של אישה : פאנל ספרותי ביד אליהו

אם עוד לא הבנתן שאני גרה בשכונה הכי טובה בעולם, עכשיו יש לנו את שכונה בחצר, פסטיבל תרבות מטורף שמתרחש כי יש פה תושבות שיודעות להזיז הרים ולגרום לדברים לקרות.
אז Moran Paz יזמה, ובזכותה ביום חמישי, 2.7, ניפגש בחצר של בת ציון 3, ואחרי שוק קח-תן של ספרים יהיה לי העונג להנחות פאנל ספרותי כל-נשי שמורכב מחלק מסופרות ומשוררות השכונה: יערה שחורי, יונית נעמן, איילת צברי, אלקס ריף ונעם פרתום. אחרינו נעמה לופו במופע ספוקן וורד.
כל הטוב הזה מתרחש בחינם, וצריך להירשם כי תו סגול.
כאן נרשמות, פה יש עוד פרטים על הפסטיבל.

גיף ספרים

על ביאליק וח"ן לטף

הספר השלישי שבחרתי להציג באתגר העטיפות והצגתי גם בקבוצה המופלאה שמתהווה לה בקבוצה שHadar Ben-Yehuda ואני הקמנו, המסע אל האי אולי – מסעות בספרות ילדים ונוער, הוא גילוי מאוחר של ילדותי השנייה.
חן לטף
אני משערת בזהירות ש-95% מאיתנו שרו נד-נד על הנדנדה ורכבו על סוסים דמיוניים עם רוץ בן-סוסי, ואז תהו מה זה "הספנתעיר", וכעבור כמה שנים נרדמו בשיעורי ספרות כשהמורה לימדה את "צנח לו זלזל"/"שלום רב-שובך"/"לא זכיתי באור מן ההפקר" לבגרות, נו, ביאליק, המשורר הלאומי וזה.
אבל קצת בדומה לעגנון, הייתי צריכה לנער את שאריות מערכת החינוך כדי להתבונן בביאליק שוב, וזה קרה בזכות שירי הילדים שלו.
כל תינוקת שנולדת בתל אביב זוכה בגרסה הזו של שירי ביאליק לפעוטות עם איורי תום זיידמן-פרויד. אם אני יכולה שוב להתפרע עם ספקולציות, 30% כנראה גם מקבלות במתנה את "ביאליק לפעוטות" הקשיח עם איורי אלונה פרנקל. ויש מקום לשניהם, ואת שניהם אני אוהבת.
אבל פה מופיעים בזה אחר זה "הפרח לפרפר" ו"הפרפר לפרח", והם האוצר האמיתי.
אחרי שדיקלמת את "דובא רבא רברבא" מאה פעם לתינוקת צוחקת, ואחרי שהקפדת להקריא את "בנות שתיים בובותיים" במלעיל כי ביאליק כתב אז בהברה אשכנזית ואת חננת-על, את פתאום שומעת את המילים שאת קוראת.
"פרפר, פרפר,
פרח חי"
כמה יפה לקרוא לפרפר פרח חי! את פתאום ניצבת, עדה דוממת לשיחה של הפרפר והפרח:
"תפור מצבעַי
לךָ מעיל,
כתונת פסים,
כנפי גיל."
כנפי גיל!
"שנינו פרחים –
אח ואח"
קסם, פשוט קסם. ובעמוד הבא, "הפרפר לפרח" ממשיך את אהבת הפרח והפרפר כשהפרפר הנודד חוזר אל ידידו המושרש בקרקע, והחברות בין השניים (אני לא אכתוב פורחת. אני לא אלך לשם.) צומחת:
"שלום לך פרח,
וברכה בלי די"
יש זמן רק לנשיקת-צוף והם נפרדים שוב:
"אשתה מכוסךָ
רק אגל טל חי
ועפתי כרגע
להר ולגיא."
אבל יש למה לחכות:
"ערב אשובה
ובפי לך שי:
ברכת ההרים
וברכת הגיא."
ואת איתם, ואת מתמוגגת, ואת רואה את ביאליק באור אחר לגמרי.

ח"ן לטף – מבחר משירי ח"נ ביאליק לפעוטות. איורים: תום זיידמן-פרויד. הוצאת עם עובד ועיריית תל אביב, 2008.

סדנת כתיבה לנוער בחופש

ביולי אערוך סדנת כתיבה לנוער בשכונת מגוריי האהובה, יד אליהו, במרכז הקהילתי המקסים בת ציון.
הנה הפרטים:
בואו לכתוב בקיץ! סדנת כתיבה לגילאי 10-13
✏️☀️✍️🗒📖📝❤️
הסדנה מתחילה ב-5.7, ימי ראשון וחמישי בשעות 10:00-12:00, במרכז קהילתי ״בת ציון״.
מה נעשה בסדנה?
נתנסה בכתיבה מכל מיני סוגים (סיפור, שיר, יומן ועוד), נלמד לפתוח את האוזניים ולקבל השראה מכל מה שסביבנו, נכיר קצת טקסטים של אחרים ונצא לחפש את הקול האישי שלנו.
מנחת הסדנה היא ציפי גוריון- כותבת, עורכת, מרצה ומנחת סדנאות קריאה וכתיבה לכל הגילאים.
ההרשמה פה.

אם יהיה לנו כיף ונעים נוכל להמשיך בשנת הלימודים הבאה.
הרגישו חופשי לשאול שאלות ולבקש בקשות!
הסדנה מיועדת לכל המגדרים.

על קופיקו ועל תמר בורנשטין-לזר ז"ל

מן המפורסמות בקבוצה שלי ושל הדר, המסע אל האי אולי – על ספרות ילדים ונוער הבוקר:

"אני כתבתי כדי שתהיה לילד שמחת חיים, כל אחד רוצה לפעמים להתבדר אחרי יום עבודה ולשכוח הכול. אז למה אם ילד מתבדר ושמח זה לא חינוכי? קודם כל צריך למשוך את הילד לקרוא. ואפשר לעשות מחקר ולבדוק אם 'קופיקו' גרם למישהו להיות בלתי-חינוכי. להפך, הם קראו, ביקשו עוד ופנו לכיוון אחר."

כשהיינו קטנים, אחי אהב את קופיקו. אבל הוא התקשה קצת בקריאה, ואני רק רציתי עוד. אז הייתי מביאה מהספרייה בכל פעם ספר אחר של קופיקו והייתי מקריאה לו לפני השינה. זה הפך למנהג שארך לדעתי כמה שנים, אולי עד שהיה בכיתה ד', כי הוא המשיך לאהוב את קופיקו והיו מספיק ספרים, וזה הרגיש קרוב ונעים ומצחיק וכיף ואחר לגמרי מהריבים הרגילים של אח ואחות שבדרך כלל רבו עד שאמא שלהם תלשה שיערות.

"לכתיבה יש לי חומר עד אין סוף. כל מה שקורה בבית, בכיתה. צריך רק לפקוח את העיניים. די לי לראות משהו – ואני יכולה לבנות על זה סיפור שלם. 'קופיקו' למשל הוא גיבור כל החוויות שהיו בבית. יש בסיפורים משהו שקרה באמת, אבל כתבתי הכל בצורה היתולית"

קופיקו

תודה תמר בורנשטין-לזר (2020-1927), על הרגעים הנעימים שיצרת לכל כך הרבה ילדימות בארץ. הדר ליקטה את הציטוטים מתוך לקסיקון אופק לספרות ילדים, זמורה ביתן 1985.
בתמונה: הקופיקו הראשון.
קופיקו האורח: סיפורים עליזים לילדים מאת תמר בורנשטין, הציורים: א. אריה. הוצאת א' זלקוביץ

על האסופית, ועל מסעות בספרות ילדים

היי חברות. אני נרגשת ושמחה לשתף אתכן שחברתי אשת הספר הדר בן-יהודה ואני הקמנו קבוצה שמיועדת לדיונים על ספרות ילדים ונוער. בהמשך אנחנו מתכננות פודקאסט על אותו הנושא.
מוזמנות לבוא לבקר ולדבר איתנו שם, בהמסע אל האי אולי – על ספרות ילדים ונוער.
אותי אתן כבר מכירות, וממליצה לגלות פוסטים יפהפיים שהדר כתבה שם על מוריס סנדק ועל יורם קניוק, ועוד היד נטויה. מצרפת לכן טקסט שכתבתי שם אתמול על אהובת ליבי, האסופית.

***

באתגר העטיפות המסתובב ברחבי הפייסבוק את מתבקשת לבחור את העטיפה בלי לומר דבר. אבל מאז שהעליתי את העטיפה שלה אתמול בפרופיל האישי שלי, אני ממש מוכרחה לומר משהו על האסופית, על איך שהיא מצאה אותי.
כשהייתי כנראה בת 9 או 10 או משהו כזה, הייתה לנו שכנה מלמעלה, מיכל/סמדר. כלומר, בקומה מעלינו חיו שתי נשים, בצד אחד גרה מיכל/סמדר, ובצד השני גרה סמדר/מיכל, אבל אני בשום פנים ואופן לא זוכרת מי הייתה מי. אם קוראים לך סמדר/מיכל ובשנות ה-80 גרת ברחוב אפרתה 25 בירושלים, בקומה השלישית, בדלת השמאלית, אלפי התנצלויות על זה שאני לא זוכרת מי מהן את.
אבל אני זוכרת שיום אחד דפקת על הדלת שלנו והושטת לי ספר ישן מאוד, קצת מתפרק, שלא שמעתי עליו קודם, והשם נשמע לי עתיק כמו שהספר נראה. אמרת לי שזה ספר שמאוד אהבת כשהיית ילדה, ושאת יודעת שאני אוהבת לקרוא ושאת חושבת שזה יתאים לי. סיפרת שהייתה לך חברה ג'ינג'ית ושהייתן משחקות באן שרלי ודיאנה, והשארת אוצר בידיים שלי.
הייתי ילדה ג'ינג'ית, אמנם רק חצי יתומה ומתקופה אחרת ומקום אחר ובלי שלל בתי יתומים ומשפחות אומנות בעברי, אבל מבולגנת, מגושמת, אחת שקוראת כל היום ומדברת בשפה גבוהה, שפתאום מצאה אחות.
קראתי עליה שוב ושוב ושוב. התביישתי בכמה שהיא דמתה לי ובמבוכה שהיא מעוררת, וגם אני כנראה. שמחתי בדיאנה ובבית שאן מוצאת לה אצל מרילה ומת'יו, טעמתי את יין הדומדמניות, רציתי לבכות מבושה על השיער הכחול, בכיתי בכל פעם מחדש כשמת'יו מת. מתישהו החזרתי את הספר כי כבר היה לא נעים, אבל כעבור כמה חודשים דפקתי על הדלת של סמדר/מיכל וביקשתי אותו שוב, והיא העניקה לי אותו בשמחה.
אז זה לכבוד שכנות שרואות את הילדה שגרה בקומה למטה, ויודעות בדיוק איזה ספר לתת לה.
האסופית

על "נגד הטבע" מאת תומס אספדל

בסוף השבוע הקודם גמרתי לקרוא את "נגד הטבע", מאת תומס אספדל, שיצא בהוצאת לוקוס ותרגמה מנורווגית שירה חפר (עורכת לשון: שירה שטיינמץ, הגהות: עדי חבין), ומאז אני מדברת עם עצמי.
מצד אחד, הגיבור, הדובר, בן דמותו של הסופר, עצבן אותי.
מצד שני אין ספק שעברו עליו עניינים לא פשוטים ושהוא בחר בחירות נכונות פה ושם, והוא בהחלט אנושי.
מצד שלישי, יאללה יאללה, אז היה לך רומן עם צעירה, לקרוא לזה "נגד הטבע" כאילו זה לא קורה המון (נקודה שהעלתה ציפי פישר במקום אחר)?!
מצד רביעי הוא מדבר על עצמו ולא על הסביבה, הוא אהב אותה באמת ובתמים וליבו שבור.
מצד חמישי, הוא מתייחס לסביבה, הוא מצטט הרבה ממכתבי אבלר ואלואיז, הוא קרא לספר "נגד הטבע".
מצד שישי, כפי שכבר הבנתן, יש דמות מורכבת, יש אמירה מורכבת, אפשר לדון בזה – אבל הספר כתוב כל כך יפה.
וזהו לב העניין, כי הכתיבה של אספדל נפלאה. הוא זה שמדבר עם עצמו. בציטוטים, בזכרונות, בהתמודדות עם מה שהיה ועם מה שעכשיו, בפרוזה שהיא לפעמים שירה ולפעמים משחק, הוא פורש את הדברים: כך היה. לפני כן היה כך. עכשיו כך. אני כך. אם יש דמות ספרותית מושלמת היא כנראה לא מעניינת, אבל אני לא דמות ספרותית, אני אדם כותב.
ובכן מיסטר אספדל, המושבעים ייקחו את כל הראיות בחשבון, הם עוד לא חזרו. אבל אני סקרנית לגבי שאר הספרים שלך.
נגד הטבע

שיחה עם רנה ורבין על "איך כדאי לחיות"

אתמול בערב היה לי העונג לשוחח עם רנה ורבין בהשקה לספרה "איך כדאי לחיות", שכתבתי עליו כמה מילים בפוסט הקודם. התארחנו וירטואלית בסיפור פשוט, ודיברנו על המון דברים: על מסעות שצריך להתרחק בשבילם וכאלה שיכולים להתחיל בבית, על שליטה וחוסר שליטה, על עריכה, על מסורת גברית, על אמונה מול ביולוגיה, על הנטייה לקרוא ספרים של נשים כיומנים, על שפמים ועוד.
תוכלו לצפות בערב כולו כאן:

על "איך כדאי לחיות" מאת רנה ורבין, והזמנה להשקה

השתפכתי כבר לא אחת על הוצאת ערבי נחל – Willows, שעד עכשיו הוציאה רומנים שרנה ורבין ליקטה בפינצטה. אז הנה, שוב. אם עוד לא קראתן את "איך כדאי לחיות", בבקשה עזבו הכול, כי הספר הזה הוא לא כמו שומדבר שקראתן, ותצאו בסופו נפעמות ושמחות ופעורות עיניים ורעבות אינטלקטואלית.
הגיבורות של רנה ורבין יוצאות למסעות שונים ברחבי התודעה וחוזרות לספר. רנה הפוכה ממני, אם נשפוט על-פי האופן שבו גדלה. בית סוּפּר חילוני, שמאלני, תל-אביבי, שכלתני. זה לא הפריע לשתינו להיפגש בַּספרים, ולהתעניין, כל אחת ממקומה, במסע הקדחתני למציאת ספר ההוראות של החיים. ביום רביעי אני מתכבדת לשוחח עם רנה בהשקה הזומית לספר והלוואי אמן נמשיך לחקור חלק מהכיוונים שאליהן כל אחת נמשכת כששואלות "איך כדאי לחיות".
רביעי, 3/6, 20:00, לייב בפייסבוק של סיפור פשוט ובזום. האירוע כאן.
איך כדאי לחיות

אוהבימות את פלמח? קחו משהו לקרוא!

 

פלמח
צילום: מיכל בר, ערוץ טין ניק

טוב, אני צריכה לפצוח בווידוי מרגש: אני מכורה לפלמ"ח. כלומר, לסדרת הנוער "פלמח". וזה לא רק כי הבנזוג שלי יצר אותה. זה גם מפני שהיא מספרת סיפור שמזכיר לנו שלא תמיד היינו פה, שזה לא מובן מאליו שיש לנו מדינה, ושגם בני ובנות נוער ב-1946 התחבטו בדברים דומים מאוד לשלנו, פלוס כמה עניינים קצת יותר כבדים. חוצמזה היא כתובה נהדר, מותחת, מרגשת ומצחיקה.

פלמח יצאה עכשיו לפגרה, ואני רוצה לנצל את הגעגועים של כל מי שאוהבת אותה כדי להמליץ על כמה ספרים שיכולים לעזור להעביר את הזמן בנעימים וקשורים בה. חלקם אולי כבר לא על מדפי הספרים, אבל אני בטוחה שתוכלו למצוא אותם בספריות או בחנויות יד שנייה, ושווה מאוד לנסות. אני כותבת ליד כל ספר בערך מאיזה גיל הוא מתאים על בסיס אורך+כובד+טריגרים, אבל כל אחת ומה שמתאים לה.

פורץ המחסומיםפורץ המחסומים / עמוס בר (הוצאת שרברק) – מתוך סדרת "נועזים" האהובה עלי עד למאוד, שעסקה בדמויות אמיתיות מההיסטוריה של המדינה. פורץ המחסומים הוא סיפורו של זרובבל (בבל) הורוביץ, שעלה בגיל 9 מליטא וחי עם אחיו בקיבוץ תל-יוסף, עד שבגיל 16 עזב את הלימודים כדי להצטרף לפלמ"ח. זה ספר מקסים, ולו בגלל בבל העקשן ומלא האופי. (גיל 10+)

 

אוריאורי / אסתר שטרייט-וורצל (הוצאת עמיחי) – אורי מזכיר את אורי של פלמח בתור הצבר האולטימטיבי שנולד בארץ וגדל במושבה, והספר מתחיל כשמעיפים אותו מכיתה ח' בבית הספר. זה ספר ארוך, במהלכו אורי גדל וחווה שלל ייסורי התבגרות ומשברים, ומאבקי האצ"ל, הלח"י והפלמ"ח מתוארים ברקע עד שאורי עצמו מצטרף להגנה. כאן אני חייבת להתוודות: אני אוהבת את אסתר שטרייט-וורצל וכנערה קראתי את רוב הספרים שלה מספר דו-ספרתי של פעמים, אבל את אורי איכשהו אף פעם לא הצלחתי לגמור. אולי חששתי ממה שעשוי לקרות לו כשיצטרף להגנה, אולי הוא פחות קסם לי מהגיבורות הנערות שלה. ואולי אני פשוט יותר בקטע של יוחנן. ולמי שכבר קראו, הנה כתבה על איך אסתר שטרייט-וורצל כתבה את הספר. (גיל 10+)

חבורה שכזאת היינוחבורה שכזאת היינו / פוצ'ו (הוצאת לשון)– אחד הספרים הכי יפים, מצחיקים ומרגשים שקראתי בנעוריי עוסק בחבורת בחורים צעירים בפלמ"ח. פוצ'ו עצמו שירת בפלמ"ח, ופה תמצאו את העברית האמיתית שדוברה אז ומתארחת מדי פעם בסדרה מדוברת על ידי גיבורי הספר. זה לא ספר שנכתב במקור לילדים, אבל הוא יצא מחדש עם הערות המחבר ובני הנוער הבוגרים יותר יסתדרו איתו היטב, שלא לומר יצחקו ויבכו. בכתבה הזו תוכלו לראות את השחקנים מהסדרה פוגשים פלמ"חניקים ותיקים, ובראשם את פוצ'ו. (גיל 14+)

חסמבה-ספר-1חסמב"ה / יגאל מוסינזון (הוצאת ידיעות ספרים) – חבורת חסמב"ה התחילה כחבורת ילדים החיים בתל אביב בסוף ימי המנדט הבריטי ועוזרים לסייע למעפילים ולמדינה שבדרך. יש בסדרה 44 ספרים, הראשונים יצאו בהוצאות מחודשות. שני הספרים הראשונים בסדרה מתרחשים ממש באותה התקופה, ההמשך כבר לא. שמעתי שהספרים לא עמדו במבחן הזמן מי יודע מה, כך שכדאי לקרוא בעין ביקורתית, אבל כשהייתי בכיתה ד'-ו' הייתי בולעת כל ספר בסדרה עוד בדרך מהספרייה הביתה מרוב מתח. (גיל 9+)

200px-שמונה_בעקבות_אחדשמונה בעקבות אחד / ימימה אבידר-טשרנוביץ (הוצאת כתר, תודה להדר בן-יהודה שהזכירה לי את קיומו) – בניגוד לשאר הספרים שהמלצתי עליהם, זה ספר שגם נכתב בתקופה הזו, ב-1945 (שנה לפני ההתרחשויות בסדרה). חגי העירוני נשלח לקיבוץ, ויחד עם שבעה קיבוצניקים וכלב נסחף לפרשייה בלשית כשהחבורה מבינה שעלתה על עקבותיו של מרגל. גם אם הספר התיישן והמסרים שלו קצת בעייתיים, אני זוכרת שקראתי אותו בנשימה עצורה.  יש לספר גם המשך, אבל הוא כבר פחות פלמחי ברוחו.(גיל 10+)

סומכיסומכי / עמוס עוז (הוצאת כתר, וגם כאן תודה להדר בן-יהודה שהזכירה לי את קיומו) – בעוד הפלמחניקים שלנו עושים חיל בצפון, סומכי הוא ילד ירושלמי מצחיק ומאוהב שמסתבך כל הזמן בצרות בירושלים. השפה קצת גבוהה אבל הספר מקסים מקסים ויש פה הצצה קטנה לכתיבה של עמוס עוז. (גיל 12+)

 

 

לאהוב עד מוותלאהוב עד מוות / דבורה עומר (הוצאת שרברק, שוב תודה להדר בן-יהודה!) – סיפור אהבה מותח וקורע לב עם שני גיבורים בלתי נשכחים, ובעיקר זהרה אחת אמיצה וחזקה. כמו ב"פורץ המחסומים", זהרה ושמוליק של הספר מבוססים על זהרה ושמוליק האמיתיים, שנפגשו והתאהבו בפלמ"ח, והספר מגולל את סיפורם בתקופה הדרמטית שבין השנים 1946-1948 (כולל ליל הגשרים! מה קרה עם אלינור?! מה יהיה עם שרה ואמיל?! אני לא במתח בכלל. בכלל.). 

 

ספרים שהם לא ממש ממש בימי הפלמ"ח, אלא מתרחשים קצת לפני, קצת אחרי:

שרה גיבורת נילישרה גיבורת ניל"י / דבורה עומר (הוצאת שרברק) – לא נראה לי שאני צריכה להציג אותה, אבל אולי זו נקודת מבט חדשה: שרה גיבורת ניל"י היא כמו פריקוול של פלמח. לפני שהבריטים היו בארץ, שלטו בה הטורקים. מחתרת ניל"י, וביניהם שרה אהרונסון אהובת לבי, פעלו בסתר כדי לסלק את הטורקים ולעזור לבריטים לרשת את מקומם (אני יודעת, הבריטים לא עשו עבודה מי יודע מה, אבל בזמנו נראה שכל דבר עדיף על הטורקים). זה ספר נהדר, מותח, מרגש ונפלא, והעותק שלי מרוט מכל הכיוונים ולא לשווא. אני חושבת שזה היה הספר הראשון שגרם לי לבכות והספר הראשון שסיימתי ומיד התחלתי מההתחלה. (גיל 10+)

פרא אדםפרא אדם / פוצ'ו (הוצאת מסדה)– פה אנחנו כבר לא בפלמ"ח אלא בשנים הראשונות אחרי קום המדינה, בפנימייה חקלאית מהסוג שאליה הלך אז הנוער (בדומה לפנימיית כדורי שבה התחנך רבין), והספר מלווה את הרפתקאותיהם של חבורת נערים ונערות. מצחיק, כיף, פוצ'ו. (גיל 12+)

 

 

הדר בן-יהודה, חברה אהובה ונהר של ידע ספרותי, הוסיפה את הספרים האלה, שלא קראתי בעצמי אבל עכשיו אני רוצה:

אהבה במחתרת / גלילה רון פדר (הוצאת מלוא)

כרים על הראש / צביה גולן (הוצאת זמורה ביתן)

הגנב הנדיב / קניוק (הוצאת ידיעות ספרים)

רויטל טרבלסי מוסיפה:

פרשת גבריאל תירוש / יצחק שלו (הוצאת עם עובד)

אז יאללה, לכו לקרוא! אל תשכחו להגיב לי ולכתוב מה חשבתן. זה פוסט מתעדכן, אם יהיו לי עוד רעיונות והגיגים, ואם אתן מכירות עוד ספרים ששכחתי – אוסיף. עכשיו אם תסלחו לי, אני הולכת להגות קצת בדמות האהובה עלי.

לורנס

צילום: דני שוורצמן