יומולדת שמח לד"ר סוס!

דוקטור סוס חוגג היום, בשני למרץ, את יום הולדתו ה-117.
באתר הפנקס חוגגים לו עם כמה נשות ואנשי ספר שכתבו על הספר החביב עליהם, וביניהם גם אני הקטנה, שכתבתי על סבתא מאשה שהייתה מביאה לי מאמריקה ספרים של ד"ר סוס. הכתבה בפנקס נמצאת ממש כאן.

תכף אעתיק לכן את הטקסט שלי, אבל לפניו רוצה לקחת רגע להודות לסבתא שלי, שאפילו שהיו לה עוד המון נכדות (ובמזוודה שלה היא הביאה גם להן כל מיני דברים, בעיקר בגדים), לי היא תמיד הביאה ספרים. גם סתם ככה, פעם בכמה זמן היא הייתה נכנסת ל"דני ספרים" בדרך לתחנה של קו 7 ברחוב יפו, וקונה לי ספר רנדומלי אפילו שבקושי דיברה עברית. היא סמכה עליי שאקרא. אני מקווה שאמרתי לה תודה כמו שצריך גם אז.

בינתיים, הנה מה שכתבתי על ד"ר סוס:

הספר שהגיע במזוודה של סבתא מאמריקה

סבתא מאשה, שעלתה משיקגו, נסעה כמה פעמים לארה"ב כדי לבקר את שתי אחיותיה, דודה דוט ודודה רוז. בכל פעם שחזרה הייתי מקבלת שקית נייר אקזוטית ובתוכה כמה ספרים של דוקטור סוס. הדוקטור, שלא הבנתי למה הוא בקטע של חתולים אם הוא קורא לעצמו דוקטור סוס, קיבל מעמד חשוב – הוא הגיע מאמריקה!
מעבר לגלאם החו"לי, היה כיף לנסות לקרוא את הספרים של ד"ר סוס עם המשפטים שוברי השיניים והחרוזים הבנויים לעילא. אהבתי את היצורים המומצאים על שלל הפונקציות שלהם ואת האיורים שלא נראו כמו שום דבר שהכרתי.
עד שנשלף מהשקית Oh, The Thinks You Can Think!. כששאלתי את אמא שלי מה זה Thinks שנשמעה כמו מילה שאני אמורה להכיר אבל השתמשו בה לא נכון, וכשהיא הסבירה שזו לא באמת מילה, נפתחה אפשרות חדשה בעולם. מי ידעה שאפשר לשחק ככה במילים, להמציא אותן ולהשתמש בהן כלאחר יד, לקבוע את פורעות הסדר האלה במציאות, ולא סתם במציאות – בספר! מודפס! ולא לקבוע סתם מילה, Think, המילה השכלתנית הזו, שמצווה על המוח לפעול, פתאום נראית קלה ורכה, בצק שאפשר לעצב ולאפות ממנו ספר שלם שאומר לך שגם את יכולה. את רק צריכה לנסות. ודעי לך, הדוקטור קורץ, בספרים, גם כאלה שהגיעו מאמריקה, אפשר הכול.

המלצה: נעדרים קרים

אוקייייייי, אני ממש מקווה שאסף קוגלר כבר עובד על המשך עלילותיה של שירה, אני צריכה את המנה השנייה שלי!

סליחה, רגע, אוספת את הפאסון שלי מהרצפה, מההתחלה:
יש ספר. "נעדרים קרים". כתב אותו אסף קוגלר, והוא יצא בהוצאת עם עובד. במרכזו עומדת שירה, חיילת צעירה שבניגוד לשאר חברותיה מהאולפנה בחרה להתגייס ולהצטרף ליחידה משטרתית אזוטרית בשם נ"ק, נעדרים קרים. היא מגיעה לירושלים הקפואה, מוצאת את עצמה במגורים צבאיים ענקיים רק עם יוראי ("מי זה יוראי?" "את לא תפספסי אותו") וכמה ש"גים מתחלפים, ונזרקת הישר לקריאת תיקיות נעדרים קרים בקרוון קטן על גבול מזרח העיר.
הרבה דברים קורים לשירה, רובם בלתי מתוכננים בעליל אבל כולם עוברים דרך העדשה השירתית המובחנת: עדשה סוערת, חדה, מסתבכת, שיפוטית בעיקר כלפי עצמה, שלא עוצרת לרגע.
הספר חוסל אצלי תוך שלושה ימים ואלמלא היו כל מיני יצורי בית שהפריעו לקיומי (ומפריעים גם לכתיבת ביקורת קוהרנטית יותר) הוא היה מתחסל בשעות. בתחילת מסענו המשותף רציתי לאהוב את שירה וגם חששתי – היא מגיעה ממקום דומה לזה שהגעתי ממנו (גם לי יש רב רענן משלי, אפילו כמה), וגב הספר נתלה באילנות גבוהים – אבל לא היה צורך לחשוש. אמנם היו כמה מקומות שבהם נשארתי וחצי תאוותי בידי (יוראי קשור להרבה מהם), יכול להיות שזה גם כי עלילת המתח מצוינת אבל מה שסביבה מסקרן לא פחות, ועם זאת, אם לא ברור, אני רוצה עוד.
שירה התיישבה בקישקעס שלי יחד עם כמה מדמויות המשנה, אז מזל שהיא עוד תחזור, הרי יש עוד מה לפתור ויש חוטים פרומים שמחכים להיקשר, אז נו, אסף קוגלר, סגר זה לא תירוץ.

המלצה: אני לא גנב

 לפני לא הרבה זמן, בפוסט אופטימי במיוחד בקבוצת "המסע אל האי אולי – מסעות בספרי ילדים ונוער" שלי ושל הדר בן-יהודה, שאלתי את החברות אלו ספרים הן שאלו מהספרייה לפני המון זמן ומתכננות סופסוף להחזיר, ואלו הספרים הן ירצו לשאול. כעת, משניתן לקבוע בבירור שהרמתי לעין הרע להנחתה, אני מתנצלת.
אבל לא לגמרי, כי הפוסט הזכיר לי שעוד לא קראתי את "אני לא גנב" של תמי שם-טוב ששאלתי בביקור האחרון שלנו בבית אריאלה. אז קראתי אותו, וגיליתי עולם מופלא וחי, על אף שהוא מבוסס על מקום ועל אנשים שחיו מזמן. יאנק, הגיבור שלנו, מגיע לבית היתומים של יאנוש קורצ'אק ומגלה מקום שונה לגמרי ממה שהכיר קודם. הוא שבור, פיזית ומנטלית, ממה שעבר עליו עד אז, ויחד איתו נלמד להכיר את בית היתומים על החוקים המשונים שלו, את קורצ'אק המיוחד במינו, שיודע לטפל גם בפיזי וגם במנטלי, את הילדותים בבית היתומים ואת הכישרון החבוי של יאנק.
זה ספר נהדר כי יאנק והעולם של פעם מסופרים בפשטות ואפשר להתחבר אליהם בקלות גם היום, כי הוא מרגש אבל בלי שנרגיש שלחצו לנו על כל מיני נקודות בכוח, וגם כי תמי שם-טוב מזגה מינונים מדויקים של מציאות ופיקציה לתוך הסיפור הזה, והצליחה לחיות מקום שעד עכשיו היה סיפור מעומעם שרובנו שמענו עליו מיד שנייה, או שלישית או רביעית.

אני לא גנב/תמי שם-טוב, כנרת 2012

לאחרונה יצא גם ספר ההמשך, "אני לא עוזב", שמתמקד באיצ'ו, אחד החברים (החמודים ביותר) של יאנק, ומתחיל בשלב שבו הוא כבר בוגר יותר ונאלץ להחליט אם מקומו בפולין או שעליו לברוח. זה ספר שמיועד לנוער ויש לו קצב אחר ומבקרות בו חרדות מסוג שונה, של חיים ומוות; לא הייתי ממהרת לקרוא לזה סדרה (גם אם תמי שם-טוב רומזת לנו בסופו של הספר שהיא רוצה להמשיך לכתוב על הגיבורותים שלה), אפשר גם לקרוא כל ספר בנפרד וגם לבחור לפי מה שמתאים לקוראת שלכן. בכל מקרה, ממליצה.

לבנון, המלחמה הכבר-לא-כל-כך-אבודה, או: איך ספרים משנים את העולם

לפני שנתיים וחצי בערך, כשהייתי בדרך לשיעור יוגה, התקשר אלי חיים הר-זהב ואמר "אני רוצה לכתוב ספר על המלחמה ברצועת הביטחון. לא על לבנון הראשונה ולא על השנייה. אני רוצה לספר את הסיפור של התקופה שאף אחד לא הכיר בה, אבל כל מי ששירת שם לא ישכח לעולם. מה אני צריך לדעת כדי להוציא ספר?".
ואמרתי לו ששוק הספרים על הפנים אבל ששוק הספרים תמיד על הפנים, ושאם הוא רוצה לכתוב, שייכתוב, ואני אעשה כמיטב יכולתי לעזור.
וחיים נסע לראיין יותר מ-50 אנשים, וכתב וכתב וכתב, וכשהוצאות דחו או לא רצו להתחייב או התמהמהו – הוא הוציא את הספר בעצמו בעזרת מימון המונים, והספר יצא והתפוצץ.

אנשים שבקושי קוראים ספרים היו חייבים לקרוא את הספר הזה כי הם היו שם, והוא סיפר עליהם, סוף סוף. הם לא היו לבד. מ- 1982 עד 2000, 18 שנה של ילדים-גברים שחיו ונפצעו ומתו והיו חלק מהיום יום של רצועת הביטחון, ומאז שיצאו מלבנון לא היה ברור מה הם בעצם עשו שם כל הזמן. ונפתחה קבוצה שהוקדשה לסיפורים מהתקופה הזו, ונפתח ועד כדי שיכירו בתקופה הזו ברצועת הביטחון כמערכה.
וזה קרה.
אתמול גנץ נתן אישור סופי, קיבל את המלצת הרמטכ"ל, וכל מי ששירתו שם יקבלו אות מערכה. זה נשמע קטן, אבל זה צעד ענק. לכל מי שהיה שם, לכל אלה שהבנים שלהם מתו שם, לכל מי שסובל מפוסט-טראומה, לכל מי שהחברים שלו מתו, לכל מי שהעביר שם שנים בשירות סזיפי. זה ייכנס לספרי ההיסטוריה.
תוך כדי עבודה חיים אמר לי שלא אכפת לו כסף ולא אכפת לו כלום, הוא רק רוצה להזיז משהו, לקבל הכרה, שאנשים יזכרו שזה קרה, שהמלחמה הזו לא תהיה אבודה כמו שהיא עכשיו.
והוא כתב את הספר שלו, והוא לא רק הזיז משהו, הוא שינה את העולם.

ואם תרצו לקרוא את הספר הזה, ההיסטורי, החשוב, היפה, אפשר לקנות אותו ישירות מחיים, כאן.

שיר ערב / נתן זך

יגידו, וכבר אמרו, הרבה דברים על נתן זך.
אצלי בראש, יש מקום אחד שבו הוא משורר נפלא שכתב שירה שאפשר היה לגשת אליה. שאפשר היה לתת לילדות ולילדים לקרוא, אבל גם לקרוא ולהתפעם ולהבין את המלאכה הזו, של לצרף מילים לשירה, לפנות מקום בדף, לומר "רגע אחד שקט בבקשה. אנא. אני רוצה לומר דבר מה", לשים את היומיומי עם הנשגב ולנער אותם לתוך שיר.
במקום השני בראש שלי הוא האדם המבוגר שמגיע כל יום לעמוד בדוכן בשבוע הספר בתל אביב. לא ביום רביעי בין שמונה לתשע. כל יום. (ואני אף פעם לא מעזה לומר לו תודה)
וכאן, אחד מעשרות השירים המולחנים שלו, עם לחן וביצוע מרהיבים של יהוא ירון:

על "השבועה הנמהרת שלנו"

לפני הכול אני צריכה לומר: זו גם סקירה של ספר, אבל זה יהיה גם וידוי על קריאה מסוג מסוים.
בערב יום כיפור דודה שלי מתה. היא מתה בחטף, והתקופה הזו של השנה גם ככה רצופה עומס רגשי ובאופן כללי אולי שמתן לב שהשנה הזו כולה רצופה עומס רגשי.
ומה שקרה זה שאחרי שבכיתי קצת וחשבתי עליה קצת מייד הלכתי לחפש ספר. "השבועה הנמהרת שלנו" של ברין גרינווד ניצב בראש אחת מערימות הספרים שעוד לא קראתי, והעטיפה שלו יפה, ואני בדרך כלל בעניין של הספרים בסדרת "עין טובה" שארז רווה עורך בעם עובד, אז בחרתי בו. ואז קראתי כמה שעות. ולמחרת, ביום כיפור עצמו, הסתגרתי בחדר (מאוד לא מובן מאליו עם שתי ילדות קטנות וסגר) וקראתי עוד כמה שעות, עד שהספר נגמר וגם היום כמעט נגמר.
ובשעות האלה שקעתי לחלוטין בעולם של זי ושל ג'נטרי. זי היא גיבורה נהדרת, שסיפור החיים שלה עמוס ומורכב והיא מצחיקה ועצובה ונאלצת לחיות במציאות שבה זה שאחותה נחטפה במסגרת בריחה של כמה אסירים מבית הכלא זה פשוט עוד משהו שקורה בחיים שלה, אבל היא צריכה להתמודד איתו יחד עם האחיין בן החמש שלה והאמא האגרנית והאוביסית שלה והמשפחה הווייט-טראשית שלה (היא אמרה) והרגל הכואבת שנדפקה בתאונת אופנוע וחובות מפה ועד להודעה חדשה שגורמות לה לא לבחול בשום עבודה.
אבל למרבה המזל יש לה אביר. פשוטו כמשמעו. ג'נטרי, שהיא פגשה בפיזיותרפיה, נראה בהתחלה כמו סטוקר, אבל זה פשוט חלק מעניין האבירות. הוא יודע שהיא הגבירה שלו ושהוא צריך להגן עליה בכל מחיר, אז הוא צריך להיות שם בשבילה. הוא מדבר אנגלית של ימי הביניים – זה המקום למחיאות כפיים סוערות למתרגמת, מרב זקס-פורטל – והוא יודע להילחם בחירוף נפש, וזי בדיוק ממש צריכה סיוע אבירי. וסיוע בכלל.


הספר מסופר מכל-מיני נקודות מבט, אבל זי היא גיבורתו הבלתי-מעורערת, ובשעות הקריאה האלה הייתי קצת היא וקצת אמא שלה (לא כמו האמא האמיתית, אמא במובן של דאגתי עליה ורציתי להגן עליה ולחבק אותה), והייתי גם אמא של ג'נטרי והייתי שבויה בהרפתקה המפוקפקת והמפחידה שלהם אבל גם בכל הרגעים היפים שבתוכה, וכשהספר נגמר לא רציתי שהוא יגמר, רציתי עוד. רציתי להמשיך להיות איתם ורציתי להיות בעולם שלהם ומבחינתי, באותן שעות, זה היה הספר הכי יפה בעולם.
יום כיפור עבר מזמן, והספר כבר התרחק ממני, ואני כבר מתארחת בעולם של רומן עב-כרס אחר לגמרי, אבל "השבועה הנמהרת שלנו" חדש יחסית וראיתי כמה סקירות שלו, ולא רציתי לקרוא אותן, כי מה אם יכתבו משהו שפתאום יגרום לי לפקפק בתחושה שזה הספר הכי יפה בעולם?
עבורי, זה בכלל לא משנה אם הספר לא ממלא אחרי איזשהם חוקים של איזשהו ז'אנר או אם איזשהו גיבור אמר משהו מטריד מאוד ואין לזה התייחסות או שהסופרת מתעללת בחיות (אני סתם ממציאה פה דברים, כן? זה ספר מושלם. מושלם!). הספר הזה היה בדיוק מה שהייתי צריכה. הוא נתן לי עולם לחיות בו ודמויות לחשוב עליהן כשהעולם הנוכחי שלי היה ממש עגום, והייתי צריכה להשהות קצת את ההתמודדות איתו.
אז לכו לקרוא את "השבועה הנמהרת שלנו" בדחיפות, אבל בבקשה אל תשתפו אותי אם יש לכן ביקורת עליו. הוא הספר הכי יפה בעולם.

על "עיניים אדומות"

אני נורא רוצה לכתוב על "עיניים אדומות" של מגי אוצרי, שיצא בשנה שעברה בהוצאת כנרת, וקשה לי. מהרבה סיבות. אבל אני אתחיל, וזה יקרה, ואתן תבינו לבד לפחות חלק מהסיבות שבגללן זה קשה.

קודם כל, מדובר בדיסטופיית YA, כשהדיסטופיה היא מגפה. או יותר נכון, מה שקרה בעקבות התפרצותה של מגפה.
המגפה התחילה מזמן, והתוצאות ההרסניות שלה הביאו אותנו למקום שבו נפגוש את רות, הגיבורה, ב-2064: כל אוכלוסיית המדינה מחולקת למחנות סגורים על-פי שיוך דתי ומעמדי (חילונים/דתיים לאומיים/חרדים/ערבים/ערבים ישראלים). אסור לגעת אחד בשני מחשש להדבקה, יש מעט מאוד חשמל, כמעט ואין אוכל, ואם יצאת לאזור שבו מותר לך ללקט משהו (וכבר אין ממש מה) תצטרכי לעבור דרך שלושה גלאים כדי לבדוק אם נדבקת.

אם נדבקת – מגלים אותך למחנה אחר, אומרים שזה למטרות מחקר. יש לך 100 יום של חסד לפני שהעיניים שלך יהפכו לאדומות ותשתגעי, תהפכי למה שמכונה "שטריאה". מעבר למתחם הלקטים משתרע עזאזל, שורץ שטריאות.


רות, הגיבורה שלנו, בת 15. אמא שלה נדבקה ונלקחה מהם, הפכה לטראומה מדממת. אבא שלה והיא לא ממש מסתדרים. קיבא אחיה הגדול מתגייס בעוד כמה ימים. יש לה את תום, החבר שלה, והמציאות, בגדול, נוראית. ואז רות ותום יוצאים, רק לרגע, ממתחם הלקטים לעזאזל, והמציאות הופכת להרבה יותר מורכבת. מכל בחינה.

יש לציין שחיסלתי את "עיניים אדומות" מהר מאוד, בתוך פחות מיממה. וזה לא רק המתח והדמויות והעולם, שכבודם במקומם מונח. זה גם איזה רעב (סליחה) כי הנה, מישהי פה, אצלנו, בארץ, כבר כתבה על מגפה. כמו בזו שאנחנו בעיצומה כרגע, מתרחשים מאחורי הקלעים המון דברים פולטיים וחברתיים, ואולי יש בספר איזו תשובה? אולי היא יודעת מה יקרה? אולי יש משהו שאפשר להשתמש בו? אני מזהירה את עצמי לא להיכנס לזה יותר מדי, כי מגי אוצרי כתבה מגפה אחרת גם אם היא דומה, כי היא סופרת מוכשרת אבל לא מגדת עתידות, כי מה זו אשמתה שאני קוראת את הספר הזה בספטמבר 2020, אכולת חרדות ודאגות.

אני רוצה להמליץ על "עיניים אדומות", אבל אני מוסיפה גרגר של מלח: אם אתן מחפשות אסקפיזם, זה לא פה. אבל אם אתן אוהבות דיסטופיות נוער, ועוד נדירות כאלה, שמתרחשות כאן, תעיפו את גרגר המלח הזה ופשוט לכו לקרוא.

על "הכול אודות ליהמן"

חייבת לספר לכן על ספר שככל הנראה לא מזכיר שומדבר אחר שקראתן.
"הכול אודות ליהמן" מספר את תולדותיה של משפחת ליהמן, שאתן כנראה מכירות כ"אחים ליהמן", כוח כלכלי מכונן בכלכלה האמריקנית המודרנית, אבל אין סיכוי שהייתי מעיפה בו יותר ממבט אחד אם זה כל מה שזה היה.
בנוסף, מדובר בספר עב-כרס, אולי העב ביותר שקראתי, 758 עמ'. המממ, אתן אומרות לעצמכן. זה קצת מאיים. אבל "הכול אודות ליהמן" כתוב בצורת בלדה. כלומר, אם העובי הפחיד אתכן, הוא לא צריך, כי בכל עמוד יש מעט מאוד מילים.
אם אתן פחות בעניין של כלכלה, זה בסדר, כי זה בעצם סיפורה של משפחה: מהגרים יהודים מגרמניה מגיעים לארה"ב ומנסים להסתדר בדרכים מקוריות בעזרת מוחם החריף, ואנחנו מוזמנות לעקוב אחרי השושלת שלהם לאורך שנים רבות.
אבל בעיקר, בעיקר, מדובר בסיפור משפחתי בן כמה דורות שמסופר באופן כה מקורי שמדי כמה עמודים תרגישו שהמוח שלכן פשוט צף כמה מטרים מעל לראש.
סטפנו מאסיני, אם לסכם, כתב רומן משפחתי על משפחת ליהמן בצורת בלדה. בתור שכזו, השפה משחקת בה תפקיד חשוב – בחירת המילים, המצלול, השיריות – למעשה צריך לייסד איזשהו פרס ולתת אותו לארנו בר על מלאכת התרגום המרהיבה שעשה כאן. לא צריך להבין איטלקית כדי לדעת.
מאסיני מתגמל את כל מי שיוצאת איתו למסע לאורך שושלת ליהמן: הוא מצחיק, הוא קורץ לנו מבעד לכל מיני פתחים, הוא מצייר דמויות – גדולות מהחיים לצד כאלה שתפקידן זעיר – במכחול מדויק, מעגן אותנו בזמן עם רקע היסטורי חינני ובטקסט עם פראזות חוזרות, ובעיקר גורם לנו להרגיש שאנחנו זבוב על הקיר של אחת המשפחות החשובות ביותר בהתפתחות הקפטיליזם ושיש לנו כרטיס לשורה הראשונה (אה, כן, הם כל הזמן מנסים להתקדם עד לשורה הראשונה והמיוחסת בבית הכנסת) בהצגה שמתחילה ב-1844 ונמשכת עד קריסתה ב-2008.
הספר אמנם הועלה כמחזה, וזה לא מפתיע, והייתי רוצה לראות אותו, אבל קריאת הספר היא חוויה חד-פעמית. הוא באמת לא כמו שומדבר שקראתן, וזה לא מובן מאליו שהוא תורגם לעברית. מסירה את הכובע (פדורה, כמובן) בפני הקיבוץ המאוחד – ספרית פועלים על היצירה הזו.

על "מי יבוא איתי"

לילה. דובונת כבר יודעת שהיא יוצאת לדרך, יש לה מטרה: לראות מה יש מעבר לחומת גן החיות. השאלה היא רק מי יבוא איתה. אבל נראה שכולם ישנים או שאמא שלהם לא מרשה להם או שהם עסוקים. אבל היי, מי זו, יש פה ארנבת שחורה שממש רוצה להצטרף. יש לה את אותה המטרה, יש לה תוכנית, אפשר לצאת לדרך, אבל הנה הגיע הבוקר.
זו, בקיצור נמרץ מאוד, העלילה של "מי יבוא איתי", ספרה החדש של רונית רוקאס שאיירה אפרת דהאן ויצא בהוצאת כנפיים וכתר ספרים. אבל כמו בספרי הילדים הטובים באמת – זה רק חלק קטן מאוד מהסיפור. כי כשבאמת מכבדים את המלאכה, כל פרט ופרט בסיפור נבחר בקפידה ומתוזמן היטב.
אנחנו יודעים איפה ומתי אנחנו – גן חיות, לילה. מי מפחיד? השומר. מי שומר? הינשוף. ועכשיו דובונת יכולה להיכנס. כשהיא תחפש ולא תמצא אף חבר לדרך, ארנבת תצייץ, אבל דובונת עוד לא מוכנה. היא לא תשמע. היא צריכה להתייאש, וארנבת צריכה להרים את הקול, ושתיהן ימצאו זו את זו. ודובונת תחשוד בהתחלה, כי היא כבר לא ממש מאמינה שמישהו באמת רוצה אבל גם ראוי לבוא איתה. אבל הנה, מסתבר שארנבת כבר הכינה תוכנית! כל אחת מהן מדמיינת משהו אחר מעבר לחומה, אבל שתיהן סקרניות ומוכנות. ושתיהן יודעות שאם כבר בוקר זה ממש לא נורא, כי הן יכולות גם ללכת מחר. כבר יש להן עם מי, וזה העיקר.
כן, זה מהספרים האלה שחושבים שהסוף שלהם יהיה משהו אחד, אבל הוא משהו אחר, וזה לא מאכזב – זה מרגש. וזה גם מהספרים האלה שכביכול מספרים סיפור פשוט, אבל הפשטות כל כך מורכבת ועשירה שנוצר קסם.
האיורים של אפרת דהאן מוסיפים כל כך הרבה לעולם של גן החיות, ללילה המסוים הזה, לדובונת במרחב ולדובונת לכשעצמה, כשהשיא מגיע עם פתיחת התוכנית של ארנבת, והאיור והמילים משתלבים זה בזה.
המסר עובר? הסברתי טוב?
זה ספר נפלא.