בכל שנה כשיוצא מעין\ מערבון\ החדש והרע Maayan Magazine חדש זו חגיגה, אבל הפעם גם פצחתי בריקוד קטן כי אני שם. אפילו פעמיים. ראיה מס' 1 מצ"ב לעיונכן:

זה שבוע כזה, אבל בדיוק.
אלה נובק, מתוך הגיליון השני של ננופואטיקה, בהוצאת מקום לשירה.

"אוגי ואני: שלושה סיפורי פלא", של ר"ג' פלאסיו, הוא כעין ספר המשך ל"פלא". למה "כעין"? כי הוא לא באמת המשך במובן הלינארי שבו אנחנו רגילים לחשוב על ספרי המשך. פלאסיו מקדישה לכך את ההקדמה ומסבירה לקוראותים למה בחרה לכתוב את הספר. "אוגי ואני", לפיכך, אמנם מתקיים בעולמו של אוגי, אבל הוא לוקח שלוש דמויות משנה חשובות יותר ופחות מ"פלא" ונותו להן קול משלהן.
הגיבור הראשון, ג'וליאן, הוא המעניין ביותר, משום שג'וליאן היה הנבל של "פלא". עם הזמן והפופולריות הגואה של "פלא" ג'וליאן גרם לכזה גל התנגדות ושנאה, שיפה בעיני שפלאסיו החליטה לתת לו קול ולהסביר מאין בא, מה הפגישה עם אוגי עוררה בו, מי הוריו ואיך בסופו של דבר הוא הבין את מה שעולל.
בסיפור השני נפגוש את כריסטופר, החבר הותיק של אוגי שכבר לא כל כך בקשר איתו, והסיפור שלו מזגזג בין חיי היומיום שלו, חייו של ילד מפוזר עם הורים בתהליכי גירושין כשהשגרה לפתע מופרת, לבין היכרותו הקודמת עם אוגי.
הסיפור השלישי הוא סיפורה של שרלוט, הילדה הטובה ששומרת על מרחק בטוח מאוגי ב"פלא". שרלוט היא תלמידה מצטיינת שכל הזמן צריכה שיחשבו עליה דברים טובים ויאהבו אותה. מה עושה לה המפגש עם אוגי? והאם באמת כל כך חשוב שכולם יאהבו אותך כל הזמן?
כמו בפלא, גם כאן משחקת המוזיקה תפקיד חשוב, שפתם של הילדים, המספרים, דיבורית ומובחנת – שוב, הודות לתרגום המעולה של שהם סמיט ואמנון כץ – והעיקר הוא פשוט להיות בן/בת אדם. אין רחמים, הדברים שקורים לילדימות בכיתה ה' לא תמיד פשוטים. גם אם ההורים לרוב ממש בסדר (אפילו ההורים ה, אממממ, מאפשרים, של ג'וליאן), הגיבורימות שלנו עדיין בהתמודדות מתמדת עם השגרה שלהם ועם המוח שלהם שלפעמים לא מפסיק לעבוד, כל בחירה היא פוטנציאל לדרמה, אבל בסופו של יום "אוגי ואני", כמו "פלא", מעודד את הקוראותים שלו לבחור בטוב בלי להטיף מוסר. לבחון את ההשפעה שלנו על העולם ולעשות את הדבר הנכון.
מומלץ בחום למי שאהבו את "פלא", מי שלא קראו אותו – בהחלט ממליצה להתחיל משם. 

אוגי ואני – שלושה סיפורי פלא / ר.ג' פלאסיו, מאנגלית: שהם סמיט ואמנון כץ, כנרת זמורה ביתן

זה לקוח מתוך ספר של רון דהן שנקרא "נעורים" והוא כולו הלם קרב ומלחמה והוא אחד מספרי השירה הכי טובים שקראתי בחיי. לא מכבירה במילים פה, זה יום שבו אני צוללת עמוק פנימה, עוצמת עיניים, עוצרת נשימה ומחכה שייגמר, אבל תשיגו לעצמכם עותק מהספר המופלא הזה ותחזיקו חזק חזק את החיים.

צוקרברג אני עצבנית עליך לאללה.
כתבתי ביקורת על "צבים" של מוריה דיין קודיש והכול נמחק לי. נמחק איי טל יו. כולה הוספתי סטיקר של סופר-צב לתמונה, מה אתה מוחק לי הכול?!
פייסבוק טיפש. כן, אמרתי את זה. פייסבוק טיפש.
בכל מקרה, סליחה מוריה שאני מלבישה על הביקורת שלך את זעמי על האכסניה.
אני אקח נשימה עמוקה ואתחיל מההתחלה. 
התחלתי בגילוי נאות (כתבתי "אתן יכולות לקרוא לזה גילוי נאות, אתן יכולות לקרוא לזה שולמית", זה הצחיק אותי מאוד) שמוריה ואני למדנו יחד בבן-גוריון בסדנה למתקדמים עם שמעון אדף, ואיך אומרות, כבר אז ידעתי! שמוריה כותבת נהדר. שהיא משחקת בשפה כמו בפלסטלינה ושהדמויות שלה אמיתיות להכאיב.
ואת זה היא הביאה לספר הביכורים שלה, "צבים", שיצא לאחרונה בכנרת זמורה-ביתן דביר
המורה יעל חיה עם בן זוגה ושני ילדיה הקטנים בישוב בדרום. אחד הילדים הפרועים בבית הספר משוטט בשדה בזמן אזעקה וטיל נופל קרוב אליו ונובטת בו נבואה. הוא מרגיש שרק יעל תדע לפרש את הנבואה שלו. רובד נוסף של הסיפור נרקם בזוגיות המתפוררת של הוריו, והכול כאמור כתוב נהדר.
כאן פתחתי רשימה של הפכים מפתיעים בספר הזה, השתמשתי בנקודות פסיקים והכול. השפה מאוד דיבורית ועם זאת לא פשוטה אפילו קצת. הספר נגמע בלגימות גדולות, ממש בשעות ספורות, אבל אין בו שום דבר קליל. לדמויות הפשוטות והיומיומית לכאורה קורים דברים מאוד לא יומיומיים, קודש וחול מתערבבים, ופה בעיני אפשר היה למתוח את היריעה ולתת עוד מקום לנבואה ולפרשנות. ועם זאת, זה ספר נהדר ואני מחכה בסקרנות לספר הבא של מוריה. יאללה.

צבים / מוריה דיין קודיש, כנרת זמורה ביתן

כל ההורים שהורידו חיתול לילדיהם בחופשת פסח, הרימו ידיים! כה לחי. מקווה שיש לכם מספיק תחתונים ומגבונים ושקיות וסבלנות.
עכשיו, מה עם הקקי?

אז הנה, הספר הזה, לט מי טל יו, הוא מעולה.
קודם כל, הוא מצחיק.
חוצמזה, הוא נחוץ ומספר בגובה העיניים מה זה הדבר הזה שיוצא לנו מהגוף ועד כה לא היה לנו יותר מדי מגע איתו (בעעע).
תודה לטארו גומי, אמן יפני מגניב לגמרי שזה שער יפה לעבודה שלו, ותודה לZeltner Publishing צלטנר. בית מלאכה לספרי ילדים על הספר הזה!

כולם עושים קקי / טארו גומי, מיפנית: קצועיקו ואתי יושידה, צלטנר

בשבת חיטטתי במדף הספרים בבית הוריו של עדן ומצאתי את השיר הזה של יאיר הורביץ, מתוך "מקום", הקיבוץ המאוחד – ספרית פועלים.
ככל שאני קוראת אותו אני מוצאת בו עוד קפלים נסתרים.

באיחור אלגנטי קראתי סופסוף את "הבית אשר נחרב".
יכולה לתרץ עד קץ הימים למה אבל עזבו, העיקר שקראתי.
יש לי הרבה מה לומר על הספר הזה וכל מה שאני רוצה להגיד זה "ואוו ואוו ואוו" כי מאיפה להתחיל בכלל.
אוקיי.
מההתחלה.
מה קורה בספר.
ד"ר אנדרו פ. כהן, אקדמאי ניו-יורקי דגול ואהוד, איש מוצלח ומצליח לכל הדעות, מתחרפן אט אט.
עד כאן העלילה. 

עכשיו לגבי האופן שבו היא מסופרת.
רובי נמדר (דיסקליימר: קרוב משפחה שלי איכשהו! בן-דוד מדרגה כלשהי! כבוד וייקר לעדה המשהדית!) לוקח את הקוראותים שלו למסע עם אנדרו בלי למהר לשומקום. באמצע הספר עדיין מרגישות שזו ההתחלה. אבל זה בסדר, כי הוא עושה את זה בכזו יד בוטחת שאת סומכת עליו ונותנת לו להוביל בקצב שלו.
הקצב הזה, יש לומר, מאוד לא ישראלי ונותן לספר מימד של יצירה קלאסית. יש כמה וכמה מפתחות לאורך הספר שהקוראת המיומנת יכולה לקחת כדי לנסות לנחש מה יקרה בסוף, אבל זו שלפניכם לקחה את כל המפתחות שזיהתה, עסקה בספקולציות לרוב וזה לא עזר לה בכלל. היא הגיעה לסופו של הספר המומה ונרגשת, מתפעמת ממלאכת המחשבת של היצירה הזו.
אז כן, אולי אפשר היה לקצץ קצת בשומנים, להוריד אחת מתוך 64275 המופעים של המילה "גרוי" על הטיותיה, אבל ואוו ואוו ואוו. ואוו. יאללה לקרוא.

הבית אשר נחרב / רובי נמדר, כנרת זמורה ביתן

זהירות פוסט כבד:

כל השכונה מוציאה החוצה רהיטים, קולות שואבי אבק נשמעים יומם וליל. כשהבאתי בבוקר את החבצואלית שלי לגן הגננת בדיוק עסקה בכיסוי בובות תינוקות פיציות ומקריפות לאללה בחתיכות בד, כאילו, משה בתיבה.
ואני קצת מרגישה ככה, דוידבידנית, רוצה להגיד לכל זה יאללה ביי. תכלס, פסח תמיד הרחיק אותי קצת.

מתוך "נמר צעיר בסתיו", הקובץ הקטנצ'יק החדש של דויד אבידן שיצא בהוצאת הקיבוץ המאוחד – ספרית פועלים ובמקור מתוך "שירים שימושיים" שלו.