הלו הלו.
אז בסוף השבוע גמרתי לקרוא את "אביב באיליריה", ספר שסיקרן אותי מאוד מאז שרנה ורבין הודיעה שהוא יהיה הספר הראשון שתוציא במיני-הוצאה שלה, ערבי נחל – Willows.
כש"אביב באיליריה" הופיע בחנויות מיד בדקתי במה מדובר וקצת התבאסתי, כי, ובכן, זה נשמע מאוד נחמד אבל לא ממש הקטע שלי. גרייס קילמייקל, אשת החברה הגבוהה בלונדון, ציירת ידועה בשם נעוריה אבל רק בשעות הפנאי כי היא צריכה להיות אם ורעיה, צריכה הפסקה מחייה. היא יוצאת למסע באיליריה, פוגשת את ניקולס, בחור אומלל, גם למשפחה שלו לא חסר כסף, שרוצה לצייר אבל המשפחה מייעדת אותו להיות אדריכל. אני לא כל כך בקטע של החברה הגבוהה טו בי הונסט וגם לא כל כך בקטע של תיאורי נוף, אז חיכיתי לשמוע מה אומרות.
או אז החלו ההשתפכויות. כתבו נפלאות על הדמות של ליידי קילמייקל. ואני אוהבת את מפעלותיה של רנה. אני חושבת שהיא עורכת נהדרת ומתרגמת מעולה, אז זה כל מה שהייתי צריכה כדי לקחת אותו ולהתחיל.
צ'מעו.
לקח לי הרבה זמן עם הספר הזה. תיאורי הנוף ייגעו אותי, ליידי קילמייקל ההו-כה-מושלמת קצת ייגעה אותי גם, חיבבתי את האופן שבו היא מתנהלת בעולם, בהתחשבות מופלגת ובעדינות ובלי שהמוח שלה יפסיק לחשב חישובים, אבל כמויות התיאורים של פניה היפות וכל הזרקורים אליה שכיוונו אותי בכוח לחשוב כמה היא נהדרת גרמו לי לנוע באי-נוחות, מה גם שכל הדיבורים קצת הרימו לי את הציפיות. על כל פנים, זה כן מהספרים שאני חייבת לומר שאולי אם הייתי קוראת בתקופה אחרת הייתי מתה עליהם.
כי מעבר לכל הכסף הזה שיש לכולם ולכל הפרחים המלבלבים באיליריה, ישנו המסע הנפשי של ליידי קילמייקל שמצליח להיות עמוק ויפה ומתואר נפלא. הדרך שעשתה מאז הרימה את חפציה ועלתה על הרכבת ועד לסוף הספר, ההתפתחות שלה כציירת, כאישה, כמנטורית של ניקולס, מרגשים באמת.
יצויין, כמצופה, התרגום המופתי של רנה ורבין שהעביר את את פערי הדורות שנוכחים כל הזמן בשפה לעברית בלי למצמץ ותירגמה ספר שדי מדהים אותי שפורסם ב-1935.
על אף הסתייגויותיי האמורות מהז'אנר והזמן שלקח לי, זה ספר שאמליץ עליו, וכבר המלצתי, אם אתן בעניין של ספרי מסע פיזיים לצד נפשיים, ספרות תקופתית, תיאורי אדריכלות ונוף וגיבורות אמנותיות אולד סקול, לכו על זה.
בפינת הקטנוניות: כל הספר חיכיתי לשלב שבו גרייס נוהגת כדי להגיד "אה, לכן היא נוהגת על העטיפה" רק כדי לגמור את הספר ולהבין שזה מטאפורי, היא לא נוהגת. 

שלכן, בברכת כל יום הוא יום האישה שמח,
ציפי

אביב באיליריה / אן ברידג', מאנגלית: רנה ורבין, ערבי נחל

לא היה לי סיכוי מול "הקברט ההיסטורי של פרופסור פבריקנט", שירמי פינקוס הוציא כבר ב-2008 ואני עדיין בועטת בעצמי שלקח לי 10 שנים להזיז את ישבני לכיוונו. הוא אנושי, הוא מצחיק, יש בו יידיש, הוא עוקב אחרי קברט, כמה רע זה יכול להיות?

פרופבור הרמן פבריקנט הרכיב את הקברט שלו מחבורה של ילדות יתומות שהוא טיפח כשחקניות. הן מציגות תמונות הסטוריות כמו "קולומבוס מגלה את אמריקה", "מוצרט הקטן בארמונה של מריה תרזה", "ארטמיס ואדוניס" והלהיט "מדאם קירי מגלה את הרדיום". השנים חולפות, הפרופסור הולך לבית עולמו ומוריש את התיאטרון לאחיינו הרמן.
אנחנו מלווים את השחקניות המבוגרות כבר בתהליך השינוי שהתיאטרון עובר תחת הידיים החדשות, כשמדי פעם נשלח חוט עלילתי אל עברה של כל שחקנית, ומול הנמסיס של התיאטרון, זופיה פבריקנט, אמו של הרמן, שמנסה להביא למפלתו של התיאטרון.
פה ושם מופיע איור של ירמי פינקוס, שבדיי ג'וב שלו הוא מאייר וקומיקסאי נהדר, שזה מקסים ומענג ולא קורה לנו לעיתים קרובות כמבוגרים. המספר, כדרכם של מספרים ביידיש או בסגנון יידיש האהובים עלי מאוד, לא מהסס לספר לנו מה הוא חושב ולוקח אותנו במיומנות רבה בין נבכי כמה וכמה עלילות וזמנים במקביל. ובאופן כללי, רוב משך הקריאה נעתי בין מנעד רגשות של צחוק עד דמעות לבין דמעות. אני רוצה לקרוא את הספר הזה שוב. אני רוצה לפגוש את רוב הדמויות בו. אני אוהבת את הספר הזה. תודה ירמי פינקוס, תודה עם עובד.

הקברט ההסטורי של פרופסור פבריקנט / ירמי פינקוס, עם עובד

חברתי שרון רמון, שהיא מחנכת ומלמדת מורים ועובדת עם קבוצות ועושה עוד אלף דברים שאפשר לספר עליהם פה אבל בואו פשוט נקרא לזה "מקור השראה", כותבת את הבלוג "חינוך גמיש".
בתור חובבת ספרי נוער וממליצנית מדופלמת שמחתי לעזור לשרון, תולעת בפני עצמה, עם פוסט על ספרי נוער מומלצים לכיתות ה' עד ח' והריהו לפניכן.

מסתמן ש-2018 קטלנית לאנשי ולנשות ספר. התיישבתי לכתוב מילות אהבה לנילי מירסקי והנה גם חיים גורי הלך לו לבית עולמו. אז אכתוב לזכרה של נילי מירסקי כי בכל זאת, הקדימה אותו, ואבקש מכל נשות ואנשי הספר להיזהר מאוד, בבקשה, כי זה ממש מספיק.
ואחרי ההקדמה הנחוצה הזו אפשר לגשת לנילי מירסקי, שהייתה אם כל המתרגמות. פלאית. מופתית. לא היה ספר בתרגומה שקראתי ולא השתוממתי ממלאכת התרגום, והיא תחסר מאוד.
ובתמונה טעימה מאחד הספרים האהובים עלי בעולם כולו, וכזה שידיד רוסי התעקש במרץ שאין מצב שמישהו יכול בכלל להעביר לשפה אחרת מרוסית, אבל הנה הוא, "בעולם נהדר ואכזר", מאת אנדריי פלטונוב. יצא בעם עובד מאז אני ממליצה עליו לכל מיטיבי הקרוא.
תודה נילי מירסקי 

בעולם נהדר ואכזר / אנדרי פלטונוב, מרוסית: נילי מירסקי, עם עובד

נעלמתי קצת, עמכן הסליחה, אבל זה היה בגלל א. חנוכה ב. הייתי שקועה כל כך ב"שיבה".
לא מתה על ספרים שבהם כל פרק הוא מנקודת מבט של דמות אחרת, אבל כמה טוב לגלות שלפעמים את טועה. ההמשכיות במקרה הזה, כשכל פרק מסופר מנקודת מבט של צאצא.ית של הגיבור.ה שלפניה, עובדת. כל פרק מוביל בהרמוניה אל הפרק הבא, ועם זאת כל דמות מצליחה לקבל סיפור וקול משלה עד כדי כך שקשה להיפרד ממנה בפרק הבא. 

אם פספסתן את הספר המדובר הזה, אספר שהוא מתחיל באפריקה, בחוף הזהב שבגאנה, עם בואו של האדם הלבן. מכאן כל פרק מתגלגל ומוביל אותנו דרך השבי, העבדות, עבודות הפרך, קץ העבדות לכאורה, ההתמודדות עם הגזענות, ההתמודדות עם ההווה וההתמודדות עם העבר.
זה ספר נפלא, בקלות אחד הטובים שקראתי השנה, ויצויין לטובה התרגום הקולח של שי סנדיק ובכלל, תודה לתמיר סנדיק שהוציאו לאור את הספר היפהפה הזה.
וכן, זה אחד הספרים האלה שמיד כשאת גומרת את מדפדפת להתחלה כי את רוצה להיזכר איך זה התחיל. ובעצם לקרוא הכול מחדש. ואז את אומרת לעצמך, וואללה, היה פה עץ משפחה בהתחלה, בכלל לא הייתי צריכה אותו כי הדמויות ישבו לי בראש וישארו שם עוד הרבה זמן. ואז את אומרת לעצמך, אוי ציפי, שוב את מדברת לעצמך באוטובוס, מה יהיה.
בקיצור, יאללה, לכו לקרוא את "שיבה".

שיבה / יא ג'סי, מאנגלית: שי סנדיק, תמיר סנדיק

אמש סיימתי לקרוא את הממואר הקולינרי "ארוחת ערב עם אדוארד" של הכורסא הוצאה לאור. כחסידת ממוארים כתובים היטב וכחסידת אוכל, אני כמובן חסידת ממוארים קולינריים, ושימח אותי שהוא יצא. מאז "אמנות הבישול הסובייטי" הנהדר (שיצא ב ידיעות ספרים) לא פגשתי אחד שמצא חן בעיני ממש.

אז "ארוחת ערב עם אדוארד" נכתב על ידי איזבל וינסנט, שבתקופה חשוכה בחייה פוגשת את אדוארד, אביה של חברתה, אדם בן 93 שמזמין אותה לארוחות נפלאות שבמהלכן הם מדברים על חייה הלא מאושרים לצד בן-זוגה ועל געגועיו של אדוארד לאשתו פולה. כל פרק מוקדש לארוחה ומתחיל עם התפריט של אותה ארוחה.
היה פה את כל מה שצריך כדי שזה יהיה נהדר, אבל עלי זה לא כך כך עבד. חיבבתי את אדוארד, את הכנות של איזבל, אבל קצת הרגשתי שמנסים בכוח לרגש אותי ושזה לא עובד. לא קיבלתי מספיק מאיזבל, אדוארד נשמע מעניין אבל לא קיבלתי מספיק גם ממנו. הקטע הקולינרי נחמד מאוד אבל אפשר היה לרוץ יותר גם איתו. עוד קצת מההיסטוריה של איזבל, עוד קצת על ההיסטוריה של אדוארד, ואולי הייתי יותר מחוייבת אליהם. יש בכתיבה של וינסנט איפוק שלא הולם ממוארים, היא כביכול חושפת הרבה אבל למעשה אני לא ממש מרגישה שאני מכירה אותה, כך שנשארתי קצת לא פה ולא שם וחבל. עדיין: למי שאוהבת ממוארים קולינריים כדאי לשים יד על עותק, מדובר בספר חמוד והאוכל של אדוארד מעורר תיאבון).

ארוחת ערב עם אדוארד / איזבל וינסנט, מאנגלית: אורה דנקנר, הכורסא

לזכרה של יעל לוי חזן, שתרגמה פה את פאט פארקר, מתוך כושילאמאשלהם בהוצאת רעב

מפעל הפיס פרסם הבוקר את הרשימה הארוכה של המועמדים לפרס ספיר, והיא כוללת כמה ספרים מעניינים ביותר.
את הרשימה המלאה תמצאו אצל ירין בקורא בספרים.
ולהמלצותיי: אהבתי את "קום קרא" של שמעון אדף, גו שימון! גם ל"שטוקהולם" של נעה ידלין מגיעים פרסים לרוב, "לרגל עבור מקום אחר" של אורין מוריס הוא אחד הטקסטים יוצאי הדופן והמסקרנים שקראתי השנה.
לא קראתי עדיין אבל מתה לקרוא את "כי גי" של סמי ברדוגו אהוב לבי, את "אלמוניות" של אגור שיף (אם לא קראתן את "המאחרים" – מומלץ בחום), ולא מתה אבל בהחלט מתכננת על "סופה של אליס" של גלית דהן קרליבך ועל "פרקי מכונות" של סלין אסייג.
קראתן? ספרו!