יש לי איזה מאה דברים לספר לכן בקנה, אבל נאזרת בסבלנות ונעשה את זה לאט לאט. בואו נתחיל מבאר שבע.
1. אני מתה על באר שבע
2. בבאר שבע מתחילים לחגוג היום את שבוע הספר עם כמות מטורפת של אירועי קריאה וספרים שנשמעים מעולים אחד אחד, ראו תמונה, ואפשר גם לעקוב אחרי דף הפייסבוק הכל בספר
3. בשבוע הבא אני מגיעה לבאר שבע להרצות בביאליק 26 על שלושת המוזיקאים שעליהם כתבתי את התזה שלי, שלום גד Shalom Gad, אביב גדג' Aviv Guedj וגבריאל בלחסן, איווענט כאן. 
4. 

בואו נתחיל בעטיפה: כמה העטיפה של "תבשילים חריפים מהמטבח הטטארי" יפה? וכמה השם שלו מושך? מאוד. זה כמה. עד כאן קל. והאמת צריכה להיאמר, חיסלתי את "תבשילים חריפים מהמטבח הטטארי" בימים ספורים. ובכלל, שיתוף הפעולה בין הכורסא הוצאה לאור לבין Tesha Neshamot – תשע נשמות מוצא חן בעיני. הם מוציאים ספרים שובבים, לא מובנים מאליהם, מתורגמים לעילא.
סולפיה, הבת הבלתי מוצלחת של רוזה, נכנסת להריון. רוזה מאוד לא מרוצה. היא אף פעם לא מרוצה ובאופן כללי הסביבה והאנשים שמקיפים אותה לא ראויים לה כלל. היא תעשה כל מה שהיא יכולה כדי לנסות להיחלץ מהמצבים המבישים שהיא ומשפחתה נקלעים אליה כיוון שהם מתגוררים במדינה סובייטית ששמה לא יעלה על דל שפתיה בשום שלב של הספר, ו"כל מה שהיא יכולה" זה ממש המון כשהמטרה מצדיקה את כל האמצעים.
עכשיו נסתבך קצת.
רוזה, המספרת הכי דומיננטית שתמצאו, היא דמות מכשפת. היא מאוהבת בעצמה וכל כך לא מרוצה מסביבתה שזה מצחיק, אבל מאוד מהר זה הופך לעצוב ואז לעצוב יותר, והקוראת לא יכולה שלא לחוש שבוחנים את גבולותיה. בואו נראה כמה אפשר להעמיס על הקוראת: היכן הצחוק שלה יהפוך לאי-נוחות? היכן אי הנוחות תהפוך לקושי? היכן יהפוך הקושי לאימה? במובן הזה, הספר לא קל על אף שהוא נקרא בקלילות.
המלאכה הספרותית שעושה כאן אלינה ברונסקי ומתרגמת היטב נועה קול מרתקת. המחוייבות לטוויית דמותה של רוזה מרשימה. אל תחפשו עומק פסיכולוגי שיצדיק את רוזה. אנחנו יודעות שהילדות שלה הייתה מאתגרת, אבל זה עולה באופן אגבי ביותר וזה לא תירוץ וגם בכלל לא העניין. לא עולה פה שום חמלה כלפי הדמויות, ואם קשה לכן עם ספרים שלא מרחמים (על הקוראות ועל הדמויות) עדיף לעבור הלאה. אבל אם מעניין אתכן לבחון את גבולות האמפתיה שלכן, לקרוא פרוזה אפלה ומצחיקה גם אם היא גורמת לכל הרגשות הנ"ל ולעקוב אחרי בניית דמות באופן מופתי, יש פה בית ספר לכתיבה.

תבשילים חריפים מהמטבח הטטארי / אלינה ברונסקי, מגרמנית: נועה קול, תשע נשמות והכורסא

יואו, כמה אני אוהבת את עוץ – הוצאת ספרים.
הספרים שגילי בר-הלל סמו מוציאה נהדרים אחד אחד, נראים מצוין ומשמחים כל לב קוראת מקטנה ועד גדולה.
ממש עכשיו רץ קמפיין הדסטארט לקידום פעילות ההוצאה. היעד, השבח לאלות, כבר הושג, אבל יש יעדים נוספים וזה הזמן לתמוך בהוצאה עצמאית משובחת, נותרו עוד חמישה ימים.

בתמונה: איור של המהממת במאיירות,עפרה עמית, מתוך "שוק הגובילינים" שיצא בקרוב בעוץ.
קישור להדסטארט ממש כאן.
שבוע קארמה ספרותית טובה על ראשיכן!

מתוך הכתבה הזו.
גילי איזיקוביץ' מדווחת כעת בהארץ על ביטולם של שני הסעיפים האחרונים שנותרו מחוק הספרים.
גם אם יש רק סלילי קוצים נעים ברוח בפייסבוק ביום חמישי ב-14:30, חייבת לכתוב על זה. זה אסון. גם ככה חוק הספרים עבר כזה עיקור שבקושי נשאר ממנו משהו, החוק היה הוראת שעה והיה אמור להיות תקף לשלוש שנים כדי לבדוק את השפעתו, אבל השרה מירי רגב החליטה לבטל אותו משום מה הרבה לפני שתמה השעה האמורה, וכעת גם שני הסעיפים האחרונים והחשובים שהיו אמורים להגן על משהו משוק הספרים שעוד לא נהרס אינם עוד עימנו.
בהצלחה לשוק הספרים המתפורר, בהצלחה לקוראותים. אני הולכת לפתוח את ספר הקללות והברכות ביידיש ולחפש משהו עסיסי במיוחד.

אמ;לק: רוצו לקרוא את "הסיפור של הילדה האבודה"

ובאריכות מה:
רוצו לקרוא את "הסיפור של הילדה האבודה". כלומר, אם קראתן כבר את שלושת הכרכים הראשונים ברביעיית הרומנים הנפוליטניים של אלנה פרנטה, שתרגם אלון אלטרס ביד אמן והוציאה הספריה החדשה.
בכרך הרביעי אנחנו מצטרפות לאלנה וללינה בגיל שלושים ומשהו ונלווה אותן עד גיל שישים ומשהו. אם קראתן את שלושת הכרכים הראשונים, אני לא צריכה לספר לכן מה מצפה לכן. קריאה סהרורית, רעבה לעוד מסיפורן של לנו ולינה, מתבוססת בזוהמה של השכונה הנאפוליטנית, משתוקקת לדעת מה קורה הלאה.
לנו כהרגלה לא חסה (וגם לא מלפפון. סליחה. אני אמחק את זה עכשיו. או שלא. נראה בהמשך אם אצליח להיות מבוגרת בקשר לזה. כנראה לא) על הקוראות וממש כמו בכרכים הקודמים, מצאתי את עצמי מייבבת באוטובוס די מהר וגם מפספסת תחנה כי הייתי כה שקועה בספר. והוא נגמר, גודמניט, הוא נגמר.
וזה לא שאני לא רוצה עוד. הייתי קוראת עוד 1800 עמודים עליהן. למעשה כל מה שאני רוצה לעשות עכשיו זה להתחיל את הכרך הראשון שוב ולקרוא הכול מההתחלה ולא מן הנמנע שזה מה שאעשה, כי אני בטוחה שהגמיעה המהירה של הספרים גרמה לי לפספס פרטים שיזהרו בקריאה שניה.
אני מנסה להסביר את סוד הקסם של הרומנים הנפוליטנים למי שלא קראה אותם. נעם פרתום כתבה בזמנו שזה כמו הארי פוטר לנשים, ויש בזה משהו, לפחות בחוויית הציפיה שליוותה אותנו בשנים האחרונות ש"נו כבר, מתי יצא עוד כרך, אני כבר חיייייייבת לדעת מה קורה עם לנו ולינה ולגלגל על השפתיים שמות של מקומות באיטליה ולרצות לדעת לדבר בדיאלקט", ולהתכווץ כי למה למה למה כל כך קשה ולהתמוגג כשסופסוף יש קצת נחת. אבל מעבר לעלילה זו הכתיבה החותכת של פרנטה, שמאבחנת באבחות חדות חוויות אנושיות ונשיות, בסיסיות ומורכבות, באופן צלול.
אז כן, מניסיון העבר אני יכולה לומר שיש איזה 10% מאוכלוסיית הקוראות שלא עפה על הרומנים הנפוליטניים. אם ניסיתן לקרוא את הראשון ולא נכנסתן לזה, עזבו, עברו הלאה. אבל אם התחלתן לצלול לעולם הכהה של השכונה בנאפולי, פנו זמן ותאי מוח וקחו נשימה עמוקה, כי יהיה קשה מאוד לצאת.

תודה למוראל איקוניקוב על ההשאלה, נשבעת שמיד כשסיימתי לקרוא הזמנתי את כל הסדרה מההוצאה.

הסיפור של הילדה האבודה / אלנה פרנטה, מאיטלקית: אלון אלטרס, הספריה החדשה

אסף ענברי כתב את "הביתה", וזה שם אותו בנקודת מוצא גבוהה מאוד. לא קראתן את "הביתה"? קישטה! לכו מפה, קראו אותו ואז נדבר. "הביתה" היה נפלא. מופת של כתיבה אנושית שבמקרה מבוססת על אירועים שקרו באמת.
גם כאן ענברי מתבסס על אירועים שקרו באמת. כמה דמויות שמאמינות בלב שלם, כל אחת וסיבותיה עמה, שהן אלה שעצרו את הטנק הסורי שהגיע עד דגניה ולפיכך הביאו לתבוסתם של הסורים במלחמת העצמאות.
גם כאן ענברי כותב ברגישות גדולה, ויש לא מעט רגעים יפים ונוגעים ללב. אבל, ובכן, אם הדמויות שעמדו במרכז ב"הביתה" היו קבוצה של נשים ואנשים חדורי שליחות, הרי שב"הטנק" במרכז עומדים חבורה של גברים מבוגרים, וזה, מסתבר, פחות מעניין אותי.

אני דווקא קוראת מנוסה בספרים על מלחמות ישראל, בפרט מלחמת יום כיפור מרתקת בעיני, וכן, אם אתם בעניין של סיפורי צבא ומורשת קרב, לכו על זה וכנראה לא תצטערו (ובאותה הזדמנות קראו בבקשה את "תיאום כוונות" המופתי של הרב חיים סבתו), יצויין גם שחיסלתי את הספר ביום אחד, אבל כן יצאתי מתוסכלת, מרירה ועצבנית, כי הדמויות הנשיות ב"הטנק" משמשות רקע במקרה הטוב לגברים הסופר-גבריים שלצידן, ואני, איך לומר, מבואסת.
בקיצור, אחזור לקרוא את הכרך האחרון של הרומנים הנפוליטניים, מרגישה קרובה בהרבה לאלנה פרנטה שכותבת מרחק אלפי קילומטרים ממני מאשר לאסף ענברי, ואקווה שהרומן הבא שלו יהיה קצת פחות טוסטסטורוני.

הטנק / אסף ענברי, ידיעות ספרים

אני אוהבת לכתוב על מוזיקה. גם אם זה כמו לרקוד על ארכיטקטורה. אוהבת לנסות לפרק את מה שהופך את השילוב של מילים, לחן וביצוע ליצירה שלמה שיכולה להזיז, מבחינתי, הרים.
כששמעתי את "ניתוקים", האלבום המעולה של שני פלג שיצא ב-2017, ידעתי שאני חייבת לכתוב עליו. נשות המוסך – מוסף לספרות נתנו לי את הבמה המצוינת והנהו, המאמר שלי על "הדוד גיבור" של שני פלג. 

עוד גיג קטן שהיה לי בגיליון החדש של מעין\ מערבון\ החדש והרע Maayan Magazine הוא תרגום מאנגלית של מאמר של ג'ונתן סטרג'ן החד על הסרט התיעודי על שפילברג. סטרג'ן שוזר משפטים מורכבים בכזה שצף, שזה היה אתגר רציני וגם כיף גדול.