איזה כיף, איזה כיף! יצא לאור כעת ספר שקראתי בתור כתב-יד ואני שמחה סופסוף להמליץ עליו. את "העצלן שלא רצה להיות מלך" אפשר להקריא לגילאי 5 ומעלה, גילאי ראשית קריאה יכולים לנסות לקרוא אותו בעצמם ויהנו ממנו ילדים עד כיתות ג'-ד' להערכתי. מצחיק, חמוד וחכם.

העצלן שלא רצה להיות מלך / גיא פינקלשטיין, איורים: הלה חבקין, הוצאת קרן

שנה טובה חברות וחברים, ספרים מוצלחים מאוד, שנהיה לנקודה פסיק ולא לנקודה אחרי סימן קריאה, שאף פעם לא תיפול לכן הסימניה מהספר, שלא יהיו עמודים חסרים או קרועים בשיא המתח, שהסופרים שאתן אוהבות יוציאו ספרים חדשים ומעולים ושתגלו אוצרות ספרותיים חדשים ומרגשים.

בקיץ שבין כיתה ז' לח' עברנו דירה. בדירה החדשה נשארה שקית של ספרים שאיש לא רצה וביניהם מצאתי אוצרות כמו "חבורה שכזאת" של פוצ'ו וכמה ספרים של קישון, אבל למה אני מספרת לכם על כל זה? כי בתוך "הכול תלוי" של קישון נכתבה הקדשה שמיד גרמה לי:
א. פליאה גדולה על איך לכל הרוחות משאירים כך מאחור ספר עם הקדשה
ב. עצב גדול על מי שכתב את ההקדשה ועל מי שקיבלה את הספר שלא היו במצב למחות, או שכבר לא היה אכפת להם, ואני לא בטוחה מה יותר עצוב.
ועד היום אני אוהבת הקדשות ואוהבת שמקדישים לי וחשה עצב גדול כשאני מוצאת ספרים עם הקדשות שננטשו מאחור.
בתמונה, ההקדשה ההיא, בתוך הספר שעד היום נמצא אצלי בספריה.

 

 

את אנתולוגיית השירה השחורה בעלת השם הגאוני "כושילאמאשלהם" אתן מכירות? הוצאת רעב שאני אוהבת מאוד הוציאו ב-2012 והשיר הזה, השיר הזה, נו, פשוט תקראו. תודה פאט פארקר, תודה חני כבדיאל, תודה רעב.

אם אתן לא מכירות את הנייר – יאללה רוצו. כמעט כל יום חמישי תמצאו שם ממתקים (=ביקורות ספרים ממש ממש מוצלחות ולפעמים גם תרבות באופן כללי). והשבוע התארחתי אני עם ביקורת על "הבנות" של אמה קליין.

מביאה אותה כאן במלואה:

להיות משהו בעולם

"אה, זה הספר על הקטע הזה של מנסון…"

לא, זה ספר על להיות נערה. על התקופה המחורבנת הזאת של להיות נערה. שבה גם אם את ילדה טובה סך הכל ויש לך אינסטינקטים לא רעים, את פועלת נגדם כי ההורמונים שלך משתוללים וכי סיבות. על כמה כל מה שאת רוצה זה שאיזה בן יסתכל עליך ואיזו בת תחשוב שאת מיוחדת. ולא משנה כמה את נראית בסדר או שלאף אחד לא אכפת איך את נראית, את משוכנעת שאת נראית נורא ושכולם מסתכלים עליך ורואים הכל.

ובגלל כל הדברים האלה את עושה דברים מטופשים. ויש דברים מטופשים ויש דברים אקסטרה-אקסטרה מטופשים, ואיווי הולכת את המייל הנוסף לאקסטרה-אקסטרה. זה לא שהיא יצאה לה לחפש כת להצטרף אליה והצטרפה, זה לא שהכת היא בדיוק כת, הדברים הם מורכבים. ולהיות רעה זה לא דרמטי, זה צעד קל בין נקודה א' לנקודה ב'. הגבול דק. איווי בסך הכל רצתה להיות עם סוזן, בעצם. ולמי מאתנו לא היתה איזו סוזן כזו. וסוזן של ראסל אז גם איווי הולכת לראסל.

הספר הזה מצוין מפני שאמה קליין כותבת את גיל הנעורים של איווי באופן מעורר השתאות. גם אם לא יודעים דבר על מה שקרה אי אז עם צ'ארלס מנסון, שעל המקרה שלו מבוסס הספר, אפשר לשבת לאחור ולהתבונן, מהופנטים, באופן שבו איווי מספרת על חייה. הקוראת עוקבת בנשימה עצורה אחרי השתלשלות העניינים, אחרי הילדה שהוריה מנסים לחיות סביבה בלי שתפריע להם, כל אחד עסוק בחייו החדשים אחרי הגירושים, כך שנוח לא לראות מה קורה לאיווי. וכשאף אחד לא מסתכל עליך, האם את באמת קיימת?

כשסוזן, סתם נערה אקראית בפארק, חלק מחבורת נערות שנראות כאילו הן יודעות מה הן עושות, מתבוננת באיווי – איווי מרגישה קיימת. אז היא הולכת בעקבות הנערות המלוכלכות, המחפשות אוכל בפחים ומדי פעם גונבות, אבל זה בסדר, כי ראסל אומר שהכל בעצם שייך לכולם, ותכף הם יראו את זה. היא מגיעה לחווה המטונפת והטינופת לא משנה כלל, כי סוזן שם, כי ראסל מהפנט, כי היא משהו בעולם – יש לה תכלית ומטרה והיא אחת הבנות של ראסל.
הבנות של ראסל הן משהו, יש להן ערימת בגדים ששייכת לכולן, הן בחיפוש מתמיד אחרי כסף, אוכל, חפצים שימושיים לחווה, סמים, ורוב הזמן הן רעבות וחייב להיות לזה משקל. וגם כשאיווי מצליחה לראות את הזיוף שבראסל, להבחין שמשהו שם בהחלט לא בסדר, הרי סוזן עדיין שם. איווי אמנם נשארת קצת מבחוץ, מדי פעם מגיחה הביתה, אבל גם אז אף אחד לא מבחין בה והגעגועים שלה לחווה מקבלים משנה תוקף.

איווי המבוגרת משחזרת את האירועים בלי חמלה או רחמים עצמיים ואפילו באכזריות, בלי סנטימנטים, מניחה את הדברים כפי שהיו, וגם אם ברצח האכזרי שהחבורה הזאת הגיעה אליו בסופו של דבר היא לא לקחה חלק, הרי שיש על מה לחוש רגשות אשמה וכך היא עושה, ועד עת כתיבת הדברים היא ממשיכה לא לחיות את חייה ולרחף בעולם, משחזרת, מבוהלת. אז את, הקוראת, יודעת שהולך לקרות משהו נורא, אבל אכפת לך יותר מאיווי. איפה היא, היא תהיה שם כשזה יקרה? היא תגיד משהו? מה יקרה לה? שתאכל משהו, היא כל כך רזתה.

זו גדולתה של אמה קליין, סך הכל בת 27 כשהספר ראה אור (הכניסו צרור קללות כאן), שנכנסת לנעליה של איווי כך שנרגיש את האוויר סחוף החול של קליפורניה בסוף שנות ה-60 מלטף את העור שלנו מבחוץ וצורב את הריאות מבפנים. כבוד ויקר גם למתרגמת קטיה בנוביץ' שתרגמה בצלילות ולהוצאת מודן שהשכילה לשמור על העטיפה המקורית. עכשיו לכו לקרוא ולהגיד תודה על זה שכל מה שעשיתם בגיל 14 זה להבריז משיעורים ולעשן.

בנות "משפחת מנסון" מובלות לבית המשפט. מימין: לזלי ואן יוטון, פטרישה קרנווינקל וסוזן אטקינס, קליפורניה 1969

 הבנות / אמה קליין, מאנגלית: קטיה בנוביץ', מודן

 

שמתן לב כמה שירים טובים מתחילים ב"זה"?

שחר מריו מרדכי, מתוך "מי בעניין שלנו", עם עובד

בסוף השבוע ביצעתי חיסול ממוקד ב"גוזל" של ארנה קזין. אני מוטרדת ומסוקרנת ומבולבלת.
מצד אחד, הוא נגמע במהירות: הבלשית-האנטי-בלשית אלי היא דמות מעניינת, הסצינה התלביבית הספרותית מוכרת – גם אם נבלעת בעלילת המתח; הסצינה התלביבית הלסבית מסקרנת וכתובה טוב; הפער שנוצר בין הזוועה שבתינוקת חטופה בת שבעה חודשים לבין הקרירות והענייניות שבה אלי הקצת אוטיסטית מדווחת עליה אפקטיבי; פתרון התעלומה מפתיע ועשוי טוב. 
כן, אני בהחלט רוצה לקרוא את הספר הבא שיצא בימים אלו, אבל כאמור, נשארתי קצת מוטרדת. הקלילות שבה הספר נקרא ביחס לאימת התינוקת החטופה האמורה יצר אצלי דיסאוריינטציה. חקר הציפורים של אלי, אורינתולוגית במקצועה, מפורט הרבה יותר מדי לטעמי (משערת שאם נטרח לעשות איזו חלוקה מוטיבית בין עלילת הפשע לבין התעסקות בציפורים היחס יהיה לטובת הציפורים, וזה ספר קצר) ושקוף לא אחת – עניין שגם כמה ביקורות עסקו בו.
אם לסכם – דראפט נוסף כנראה לא היה מזיק, אבל אם אתן חושקות בגיבורה מרעננת ותינוקת חטופה לא מבעיתה אתכן – בהחלט שווה קריאה. 

גוזל / ארנה קזין, הקיבוץ המאוחד

בואו נדבר רגע על היום הראשון בגן ובבית הספר. הרבה ספרים הוקדשו לנושא הזה, אבל לא הרבה מהם טובים. הנה כמה שאני אוהבת במיוחד. הוסיפו נא משלכם ובהצלחה לכל הילדות והילדים ולהוריהם.ן!

לגן
אמא נשארת בגן / דקלה קידר
גן גורים / רפאל ספורטה

לכיתה א'
עלמה או היום השישי / נורית זרחי
אני בהחלט קטנה מדי לבית ספר (צ'רלי ולולה) / לורן צ'יילד
אופס החתול / רוב סקוטון
החיים המאושרים שלי / רוסה לנדקרנץ
אוטוליין הולכת לבית הספר / כריס רידל

לכיתות ג'-ד'
היום הראשון הכי קשה / לאה נאור (עוסק גם במעברים לבית ספר חדש/בית חדש/בלגנים שונים במשפחה)

ספרות הילדים מלאה בדובים. משום מה הם תמיד חמודים, גרגרנים, מלאי חכמה תמימה וזכה. למעשה, מצאתי דף ויקיפדיה שלם שעוסק בזה. אבל מתוך כל הפדינגטונים והפו-אים אין אהובים עלי כמו דב ודובון מ"הדלעת המופלאה" (עם עובד). מי הדובים שלכן?

הגליונות של הכיוון מזרח כמעט תמיד מעניינים, אבל גיליון 29 קרוב ללבי יותר מכולם – הכרה ספרותית ביוצאי אנוסי משהד שאני אחת מצאציאהם היא לא דבר מובן מאליו. זה גיליון מרתק, מחכים, יפה ומרגש, משאללה. גם הצאצאית הפרטית שלי הבינה ושלפה מהמדף (בלי הכוונה מצד אמא, בי נשבעתי!)