את אנתולוגיית השירה השחורה בעלת השם הגאוני "כושילאמאשלהם" אתן מכירות? הוצאת רעב שאני אוהבת מאוד הוציאו ב-2012 והשיר הזה, השיר הזה, נו, פשוט תקראו. תודה פאט פארקר, תודה חני כבדיאל, תודה רעב.

אם אתן לא מכירות את הנייר – יאללה רוצו. כמעט כל יום חמישי תמצאו שם ממתקים (=ביקורות ספרים ממש ממש מוצלחות ולפעמים גם תרבות באופן כללי). והשבוע התארחתי אני עם ביקורת על "הבנות" של אמה קליין.

מביאה אותה כאן במלואה:

להיות משהו בעולם

"אה, זה הספר על הקטע הזה של מנסון…"

לא, זה ספר על להיות נערה. על התקופה המחורבנת הזאת של להיות נערה. שבה גם אם את ילדה טובה סך הכל ויש לך אינסטינקטים לא רעים, את פועלת נגדם כי ההורמונים שלך משתוללים וכי סיבות. על כמה כל מה שאת רוצה זה שאיזה בן יסתכל עליך ואיזו בת תחשוב שאת מיוחדת. ולא משנה כמה את נראית בסדר או שלאף אחד לא אכפת איך את נראית, את משוכנעת שאת נראית נורא ושכולם מסתכלים עליך ורואים הכל.

ובגלל כל הדברים האלה את עושה דברים מטופשים. ויש דברים מטופשים ויש דברים אקסטרה-אקסטרה מטופשים, ואיווי הולכת את המייל הנוסף לאקסטרה-אקסטרה. זה לא שהיא יצאה לה לחפש כת להצטרף אליה והצטרפה, זה לא שהכת היא בדיוק כת, הדברים הם מורכבים. ולהיות רעה זה לא דרמטי, זה צעד קל בין נקודה א' לנקודה ב'. הגבול דק. איווי בסך הכל רצתה להיות עם סוזן, בעצם. ולמי מאתנו לא היתה איזו סוזן כזו. וסוזן של ראסל אז גם איווי הולכת לראסל.

הספר הזה מצוין מפני שאמה קליין כותבת את גיל הנעורים של איווי באופן מעורר השתאות. גם אם לא יודעים דבר על מה שקרה אי אז עם צ'ארלס מנסון, שעל המקרה שלו מבוסס הספר, אפשר לשבת לאחור ולהתבונן, מהופנטים, באופן שבו איווי מספרת על חייה. הקוראת עוקבת בנשימה עצורה אחרי השתלשלות העניינים, אחרי הילדה שהוריה מנסים לחיות סביבה בלי שתפריע להם, כל אחד עסוק בחייו החדשים אחרי הגירושים, כך שנוח לא לראות מה קורה לאיווי. וכשאף אחד לא מסתכל עליך, האם את באמת קיימת?

כשסוזן, סתם נערה אקראית בפארק, חלק מחבורת נערות שנראות כאילו הן יודעות מה הן עושות, מתבוננת באיווי – איווי מרגישה קיימת. אז היא הולכת בעקבות הנערות המלוכלכות, המחפשות אוכל בפחים ומדי פעם גונבות, אבל זה בסדר, כי ראסל אומר שהכל בעצם שייך לכולם, ותכף הם יראו את זה. היא מגיעה לחווה המטונפת והטינופת לא משנה כלל, כי סוזן שם, כי ראסל מהפנט, כי היא משהו בעולם – יש לה תכלית ומטרה והיא אחת הבנות של ראסל.
הבנות של ראסל הן משהו, יש להן ערימת בגדים ששייכת לכולן, הן בחיפוש מתמיד אחרי כסף, אוכל, חפצים שימושיים לחווה, סמים, ורוב הזמן הן רעבות וחייב להיות לזה משקל. וגם כשאיווי מצליחה לראות את הזיוף שבראסל, להבחין שמשהו שם בהחלט לא בסדר, הרי סוזן עדיין שם. איווי אמנם נשארת קצת מבחוץ, מדי פעם מגיחה הביתה, אבל גם אז אף אחד לא מבחין בה והגעגועים שלה לחווה מקבלים משנה תוקף.

איווי המבוגרת משחזרת את האירועים בלי חמלה או רחמים עצמיים ואפילו באכזריות, בלי סנטימנטים, מניחה את הדברים כפי שהיו, וגם אם ברצח האכזרי שהחבורה הזאת הגיעה אליו בסופו של דבר היא לא לקחה חלק, הרי שיש על מה לחוש רגשות אשמה וכך היא עושה, ועד עת כתיבת הדברים היא ממשיכה לא לחיות את חייה ולרחף בעולם, משחזרת, מבוהלת. אז את, הקוראת, יודעת שהולך לקרות משהו נורא, אבל אכפת לך יותר מאיווי. איפה היא, היא תהיה שם כשזה יקרה? היא תגיד משהו? מה יקרה לה? שתאכל משהו, היא כל כך רזתה.

זו גדולתה של אמה קליין, סך הכל בת 27 כשהספר ראה אור (הכניסו צרור קללות כאן), שנכנסת לנעליה של איווי כך שנרגיש את האוויר סחוף החול של קליפורניה בסוף שנות ה-60 מלטף את העור שלנו מבחוץ וצורב את הריאות מבפנים. כבוד ויקר גם למתרגמת קטיה בנוביץ' שתרגמה בצלילות ולהוצאת מודן שהשכילה לשמור על העטיפה המקורית. עכשיו לכו לקרוא ולהגיד תודה על זה שכל מה שעשיתם בגיל 14 זה להבריז משיעורים ולעשן.

בנות "משפחת מנסון" מובלות לבית המשפט. מימין: לזלי ואן יוטון, פטרישה קרנווינקל וסוזן אטקינס, קליפורניה 1969

 הבנות / אמה קליין, מאנגלית: קטיה בנוביץ', מודן

שמתן לב כמה שירים טובים מתחילים ב"זה"?

שחר מריו מרדכי, מתוך "מי בעניין שלנו", עם עובד

בסוף השבוע ביצעתי חיסול ממוקד ב"גוזל" של ארנה קזין. אני מוטרדת ומסוקרנת ומבולבלת.
מצד אחד, הוא נגמע במהירות: הבלשית-האנטי-בלשית אלי היא דמות מעניינת, הסצינה התלביבית הספרותית מוכרת – גם אם נבלעת בעלילת המתח; הסצינה התלביבית הלסבית מסקרנת וכתובה טוב; הפער שנוצר בין הזוועה שבתינוקת חטופה בת שבעה חודשים לבין הקרירות והענייניות שבה אלי הקצת אוטיסטית מדווחת עליה אפקטיבי; פתרון התעלומה מפתיע ועשוי טוב. 
כן, אני בהחלט רוצה לקרוא את הספר הבא שיצא בימים אלו, אבל כאמור, נשארתי קצת מוטרדת. הקלילות שבה הספר נקרא ביחס לאימת התינוקת החטופה האמורה יצר אצלי דיסאוריינטציה. חקר הציפורים של אלי, אורינתולוגית במקצועה, מפורט הרבה יותר מדי לטעמי (משערת שאם נטרח לעשות איזו חלוקה מוטיבית בין עלילת הפשע לבין התעסקות בציפורים היחס יהיה לטובת הציפורים, וזה ספר קצר) ושקוף לא אחת – עניין שגם כמה ביקורות עסקו בו.
אם לסכם – דראפט נוסף כנראה לא היה מזיק, אבל אם אתן חושקות בגיבורה מרעננת ותינוקת חטופה לא מבעיתה אתכן – בהחלט שווה קריאה. 

גוזל / ארנה קזין, הקיבוץ המאוחד

בואו נדבר רגע על היום הראשון בגן ובבית הספר. הרבה ספרים הוקדשו לנושא הזה, אבל לא הרבה מהם טובים. הנה כמה שאני אוהבת במיוחד. הוסיפו נא משלכם ובהצלחה לכל הילדות והילדים ולהוריהם.ן!

לגן
אמא נשארת בגן / דקלה קידר
גן גורים / רפאל ספורטה

לכיתה א'
עלמה או היום השישי / נורית זרחי
אני בהחלט קטנה מדי לבית ספר (צ'רלי ולולה) / לורן צ'יילד
אופס החתול / רוב סקוטון
החיים המאושרים שלי / רוסה לנדקרנץ
אוטוליין הולכת לבית הספר / כריס רידל

לכיתות ג'-ד'
היום הראשון הכי קשה / לאה נאור (עוסק גם במעברים לבית ספר חדש/בית חדש/בלגנים שונים במשפחה)

ספרות הילדים מלאה בדובים. משום מה הם תמיד חמודים, גרגרנים, מלאי חכמה תמימה וזכה. למעשה, מצאתי דף ויקיפדיה שלם שעוסק בזה. אבל מתוך כל הפדינגטונים והפו-אים אין אהובים עלי כמו דב ודובון מ"הדלעת המופלאה" (עם עובד). מי הדובים שלכן?

הגליונות של הכיוון מזרח כמעט תמיד מעניינים, אבל גיליון 29 קרוב ללבי יותר מכולם – הכרה ספרותית ביוצאי אנוסי משהד שאני אחת מצאציאהם היא לא דבר מובן מאליו. זה גיליון מרתק, מחכים, יפה ומרגש, משאללה. גם הצאצאית הפרטית שלי הבינה ושלפה מהמדף (בלי הכוונה מצד אמא, בי נשבעתי!)

החופש הגדול, שעתם הגדולה של ספרי הנוער. אצלי יש להם מקום של כבוד על המדף, גם כי הרבה מהספרים האהובים עלי בתור נערה נקראו 598703376 פעמים בקירוב וגם כי לפעמים אין לי ברירה אלא להוציא קצת את הראש מביצות היגון של הספרים שאני קוראת כמבוגרת ולהתרענן בביצות היגון של להיות בת נוער, לשאוף קצת אוויר צח של עולמות אחרים או צרות של הורמונים או כתיבה קצת פחות יומרנית.
אז עורכת פה רשימה של ספרי נוער שאני אוהבת במיוחד. את כולם קראתי במו עצמי. זה יהיה פוסט שיתרענן כל הזמן, ואפשר יהיה לחזור ולבדוק אותו בעיתות הצורך. מוזמנים ומוזמנות להוסיף.
הוספתי בסוגריים את דעתי לגבי הגיל המינימלי כשיש חומרים קצת קשים, לשיקולכן.ם.

(בתמונה: פזית מרחרחת את הספר הכי יפה בעולם כולו, הסיפור שאינו נגמר)

פנטזיה:
הסיפור שאינו נגמר / מיכאל אנדה (11+)
אגם הצללים / רוני גלבפיש (12+)
טרילוגיית משחקי הרעב / סוזן קולינס (11+)
טרילוגיית חומריו האפלים / פיליפ פולמן (13+)
עץ השקרים / פרנסס הרדינג
רוח נושבת על הירח / אריק לינקלייטר

קלאסיקה:
האסופית / ל.מ. מונטגומרי
נשים קטנות / לואיזה מיי אלקוט
משפחתי וחיות אחרות / ג'ראלד דארל (14+)
כל היצורים גדולים כקטנים / ג'יימס הריוט
כל הדברים מבהיקים כיפים / ג'יימס הריוט
כל הדברים נבונים כמופלאים / ג'יימס הריוט
את כולם ברא אלוהים / ג'יימס הריוט
חיי נער / רוברט ר. מקאמון
מטילדה / רואלד דאל

קלאסיקה ישראלית:
הרומן שלי עם בן גוריון ופנינה / יעל רוזמן
המצחיקה עם העגילים / יעל רוזמן
אליפים / אסתר שטרייט וורצל
מכתבים לצופיה / אסתר שטרייט וורצל
פרא אדם / פוצ'ו
שרה גיבורת נילי / דבורה עומר
דו קרב / דויד גרוסמן
חיי תמר / דבורה עומר
שלומצי כותבת יומן / דקלה קידר
משהו פשוט מסובך / דקלה קידר

דרמות קורעות לב:
כמעט שם / רועי סלמן (11+)
להתראות מחר / אריק לינדסטרום (+12)
פיסות שמיים קטנות / סו דוראנט

ספרי מבוגרים שישמחו לבבות נוער קורא:
הנסיכה הקסומה / וויליאם גולדמן
קורליין / ניל גיימן (+11)
המדריך לטרמפיסט בגלקסיה / דאגלס אדאמס (13+)
מצרפי המקרים / יואב בלום
יש ילדים זיגזג / דויד גרוסמן
מישהו לרוץ איתו / דויד גרוסמן
עלמא / רוני אשכול
פרספוליס / מרז'אן סטראפי (נובלה גרפית, 13+)

ממליצה מאוד לבקר באתר של גילי בר-הלל ולבדוק את ההמלצות המתעדכנות שלה.

היום לפני ארבע שנים הלך לעולמו האמן הענק גבריאל בלחסן. הנה הדף הראשון של מאמר שכתבתי לכתב העת הליקון על אלוהים ביצירתו של גבריאל, המאמר השלם מופיע בהליקון 110, שיש בו עוד כמה שירים של גבריאל ומאמרים העוסקים במוזיקה.
אין לי מילים לתאר כמה המוזיקה שלו השפיעה עלי, אבל מצאתי כמה כדי לנסות בכל זאת לרדת לעומק של חלק קטן ממנה. געגועים לגבריאל. אהבה למשפחה המדהימה שלו.
והנה כמה שירים, למי שרוצה להכיר או למי שמתגעגע.ת.