על ביאליק וח"ן לטף

הספר השלישי שבחרתי להציג באתגר העטיפות והצגתי גם בקבוצה המופלאה שמתהווה לה בקבוצה שHadar Ben-Yehuda ואני הקמנו, המסע אל האי אולי – מסעות בספרות ילדים ונוער, הוא גילוי מאוחר של ילדותי השנייה.
חן לטף
אני משערת בזהירות ש-95% מאיתנו שרו נד-נד על הנדנדה ורכבו על סוסים דמיוניים עם רוץ בן-סוסי, ואז תהו מה זה "הספנתעיר", וכעבור כמה שנים נרדמו בשיעורי ספרות כשהמורה לימדה את "צנח לו זלזל"/"שלום רב-שובך"/"לא זכיתי באור מן ההפקר" לבגרות, נו, ביאליק, המשורר הלאומי וזה.
אבל קצת בדומה לעגנון, הייתי צריכה לנער את שאריות מערכת החינוך כדי להתבונן בביאליק שוב, וזה קרה בזכות שירי הילדים שלו.
כל תינוקת שנולדת בתל אביב זוכה בגרסה הזו של שירי ביאליק לפעוטות עם איורי תום זיידמן-פרויד. אם אני יכולה שוב להתפרע עם ספקולציות, 30% כנראה גם מקבלות במתנה את "ביאליק לפעוטות" הקשיח עם איורי אלונה פרנקל. ויש מקום לשניהם, ואת שניהם אני אוהבת.
אבל פה מופיעים בזה אחר זה "הפרח לפרפר" ו"הפרפר לפרח", והם האוצר האמיתי.
אחרי שדיקלמת את "דובא רבא רברבא" מאה פעם לתינוקת צוחקת, ואחרי שהקפדת להקריא את "בנות שתיים בובותיים" במלעיל כי ביאליק כתב אז בהברה אשכנזית ואת חננת-על, את פתאום שומעת את המילים שאת קוראת.
"פרפר, פרפר,
פרח חי"
כמה יפה לקרוא לפרפר פרח חי! את פתאום ניצבת, עדה דוממת לשיחה של הפרפר והפרח:
"תפור מצבעַי
לךָ מעיל,
כתונת פסים,
כנפי גיל."
כנפי גיל!
"שנינו פרחים –
אח ואח"
קסם, פשוט קסם. ובעמוד הבא, "הפרפר לפרח" ממשיך את אהבת הפרח והפרפר כשהפרפר הנודד חוזר אל ידידו המושרש בקרקע, והחברות בין השניים (אני לא אכתוב פורחת. אני לא אלך לשם.) צומחת:
"שלום לך פרח,
וברכה בלי די"
יש זמן רק לנשיקת-צוף והם נפרדים שוב:
"אשתה מכוסךָ
רק אגל טל חי
ועפתי כרגע
להר ולגיא."
אבל יש למה לחכות:
"ערב אשובה
ובפי לך שי:
ברכת ההרים
וברכת הגיא."
ואת איתם, ואת מתמוגגת, ואת רואה את ביאליק באור אחר לגמרי.

ח"ן לטף – מבחר משירי ח"נ ביאליק לפעוטות. איורים: תום זיידמן-פרויד. הוצאת עם עובד ועיריית תל אביב, 2008.

סדנת כתיבה לנוער בחופש

ביולי אערוך סדנת כתיבה לנוער בשכונת מגוריי האהובה, יד אליהו, במרכז הקהילתי המקסים בת ציון.
הנה הפרטים:
בואו לכתוב בקיץ! סדנת כתיבה לגילאי 10-13
✏️☀️✍️🗒📖📝❤️
הסדנה מתחילה ב-5.7, ימי ראשון וחמישי בשעות 10:00-12:00, במרכז קהילתי ״בת ציון״.
מה נעשה בסדנה?
נתנסה בכתיבה מכל מיני סוגים (סיפור, שיר, יומן ועוד), נלמד לפתוח את האוזניים ולקבל השראה מכל מה שסביבנו, נכיר קצת טקסטים של אחרים ונצא לחפש את הקול האישי שלנו.
מנחת הסדנה היא ציפי גוריון- כותבת, עורכת, מרצה ומנחת סדנאות קריאה וכתיבה לכל הגילאים.
ההרשמה פה.

אם יהיה לנו כיף ונעים נוכל להמשיך בשנת הלימודים הבאה.
הרגישו חופשי לשאול שאלות ולבקש בקשות!
הסדנה מיועדת לכל המגדרים.

על קופיקו ועל תמר בורנשטין-לזר ז"ל

מן המפורסמות בקבוצה שלי ושל הדר, המסע אל האי אולי – על ספרות ילדים ונוער הבוקר:

"אני כתבתי כדי שתהיה לילד שמחת חיים, כל אחד רוצה לפעמים להתבדר אחרי יום עבודה ולשכוח הכול. אז למה אם ילד מתבדר ושמח זה לא חינוכי? קודם כל צריך למשוך את הילד לקרוא. ואפשר לעשות מחקר ולבדוק אם 'קופיקו' גרם למישהו להיות בלתי-חינוכי. להפך, הם קראו, ביקשו עוד ופנו לכיוון אחר."

כשהיינו קטנים, אחי אהב את קופיקו. אבל הוא התקשה קצת בקריאה, ואני רק רציתי עוד. אז הייתי מביאה מהספרייה בכל פעם ספר אחר של קופיקו והייתי מקריאה לו לפני השינה. זה הפך למנהג שארך לדעתי כמה שנים, אולי עד שהיה בכיתה ד', כי הוא המשיך לאהוב את קופיקו והיו מספיק ספרים, וזה הרגיש קרוב ונעים ומצחיק וכיף ואחר לגמרי מהריבים הרגילים של אח ואחות שבדרך כלל רבו עד שאמא שלהם תלשה שיערות.

"לכתיבה יש לי חומר עד אין סוף. כל מה שקורה בבית, בכיתה. צריך רק לפקוח את העיניים. די לי לראות משהו – ואני יכולה לבנות על זה סיפור שלם. 'קופיקו' למשל הוא גיבור כל החוויות שהיו בבית. יש בסיפורים משהו שקרה באמת, אבל כתבתי הכל בצורה היתולית"

קופיקו

תודה תמר בורנשטין-לזר (2020-1927), על הרגעים הנעימים שיצרת לכל כך הרבה ילדימות בארץ. הדר ליקטה את הציטוטים מתוך לקסיקון אופק לספרות ילדים, זמורה ביתן 1985.
בתמונה: הקופיקו הראשון.
קופיקו האורח: סיפורים עליזים לילדים מאת תמר בורנשטין, הציורים: א. אריה. הוצאת א' זלקוביץ

על האסופית, ועל מסעות בספרות ילדים

היי חברות. אני נרגשת ושמחה לשתף אתכן שחברתי אשת הספר הדר בן-יהודה ואני הקמנו קבוצה שמיועדת לדיונים על ספרות ילדים ונוער. בהמשך אנחנו מתכננות פודקאסט על אותו הנושא.
מוזמנות לבוא לבקר ולדבר איתנו שם, בהמסע אל האי אולי – על ספרות ילדים ונוער.
אותי אתן כבר מכירות, וממליצה לגלות פוסטים יפהפיים שהדר כתבה שם על מוריס סנדק ועל יורם קניוק, ועוד היד נטויה. מצרפת לכן טקסט שכתבתי שם אתמול על אהובת ליבי, האסופית.

***

באתגר העטיפות המסתובב ברחבי הפייסבוק את מתבקשת לבחור את העטיפה בלי לומר דבר. אבל מאז שהעליתי את העטיפה שלה אתמול בפרופיל האישי שלי, אני ממש מוכרחה לומר משהו על האסופית, על איך שהיא מצאה אותי.
כשהייתי כנראה בת 9 או 10 או משהו כזה, הייתה לנו שכנה מלמעלה, מיכל/סמדר. כלומר, בקומה מעלינו חיו שתי נשים, בצד אחד גרה מיכל/סמדר, ובצד השני גרה סמדר/מיכל, אבל אני בשום פנים ואופן לא זוכרת מי הייתה מי. אם קוראים לך סמדר/מיכל ובשנות ה-80 גרת ברחוב אפרתה 25 בירושלים, בקומה השלישית, בדלת השמאלית, אלפי התנצלויות על זה שאני לא זוכרת מי מהן את.
אבל אני זוכרת שיום אחד דפקת על הדלת שלנו והושטת לי ספר ישן מאוד, קצת מתפרק, שלא שמעתי עליו קודם, והשם נשמע לי עתיק כמו שהספר נראה. אמרת לי שזה ספר שמאוד אהבת כשהיית ילדה, ושאת יודעת שאני אוהבת לקרוא ושאת חושבת שזה יתאים לי. סיפרת שהייתה לך חברה ג'ינג'ית ושהייתן משחקות באן שרלי ודיאנה, והשארת אוצר בידיים שלי.
הייתי ילדה ג'ינג'ית, אמנם רק חצי יתומה ומתקופה אחרת ומקום אחר ובלי שלל בתי יתומים ומשפחות אומנות בעברי, אבל מבולגנת, מגושמת, אחת שקוראת כל היום ומדברת בשפה גבוהה, שפתאום מצאה אחות.
קראתי עליה שוב ושוב ושוב. התביישתי בכמה שהיא דמתה לי ובמבוכה שהיא מעוררת, וגם אני כנראה. שמחתי בדיאנה ובבית שאן מוצאת לה אצל מרילה ומת'יו, טעמתי את יין הדומדמניות, רציתי לבכות מבושה על השיער הכחול, בכיתי בכל פעם מחדש כשמת'יו מת. מתישהו החזרתי את הספר כי כבר היה לא נעים, אבל כעבור כמה חודשים דפקתי על הדלת של סמדר/מיכל וביקשתי אותו שוב, והיא העניקה לי אותו בשמחה.
אז זה לכבוד שכנות שרואות את הילדה שגרה בקומה למטה, ויודעות בדיוק איזה ספר לתת לה.
האסופית

על "נגד הטבע" מאת תומס אספדל

בסוף השבוע הקודם גמרתי לקרוא את "נגד הטבע", מאת תומס אספדל, שיצא בהוצאת לוקוס ותרגמה מנורווגית שירה חפר (עורכת לשון: שירה שטיינמץ, הגהות: עדי חבין), ומאז אני מדברת עם עצמי.
מצד אחד, הגיבור, הדובר, בן דמותו של הסופר, עצבן אותי.
מצד שני אין ספק שעברו עליו עניינים לא פשוטים ושהוא בחר בחירות נכונות פה ושם, והוא בהחלט אנושי.
מצד שלישי, יאללה יאללה, אז היה לך רומן עם צעירה, לקרוא לזה "נגד הטבע" כאילו זה לא קורה המון (נקודה שהעלתה ציפי פישר במקום אחר)?!
מצד רביעי הוא מדבר על עצמו ולא על הסביבה, הוא אהב אותה באמת ובתמים וליבו שבור.
מצד חמישי, הוא מתייחס לסביבה, הוא מצטט הרבה ממכתבי אבלר ואלואיז, הוא קרא לספר "נגד הטבע".
מצד שישי, כפי שכבר הבנתן, יש דמות מורכבת, יש אמירה מורכבת, אפשר לדון בזה – אבל הספר כתוב כל כך יפה.
וזהו לב העניין, כי הכתיבה של אספדל נפלאה. הוא זה שמדבר עם עצמו. בציטוטים, בזכרונות, בהתמודדות עם מה שהיה ועם מה שעכשיו, בפרוזה שהיא לפעמים שירה ולפעמים משחק, הוא פורש את הדברים: כך היה. לפני כן היה כך. עכשיו כך. אני כך. אם יש דמות ספרותית מושלמת היא כנראה לא מעניינת, אבל אני לא דמות ספרותית, אני אדם כותב.
ובכן מיסטר אספדל, המושבעים ייקחו את כל הראיות בחשבון, הם עוד לא חזרו. אבל אני סקרנית לגבי שאר הספרים שלך.
נגד הטבע

שיחה עם רנה ורבין על "איך כדאי לחיות"

אתמול בערב היה לי העונג לשוחח עם רנה ורבין בהשקה לספרה "איך כדאי לחיות", שכתבתי עליו כמה מילים בפוסט הקודם. התארחנו וירטואלית בסיפור פשוט, ודיברנו על המון דברים: על מסעות שצריך להתרחק בשבילם וכאלה שיכולים להתחיל בבית, על שליטה וחוסר שליטה, על עריכה, על מסורת גברית, על אמונה מול ביולוגיה, על הנטייה לקרוא ספרים של נשים כיומנים, על שפמים ועוד.
תוכלו לצפות בערב כולו כאן:

על "איך כדאי לחיות" מאת רנה ורבין, והזמנה להשקה

השתפכתי כבר לא אחת על הוצאת ערבי נחל – Willows, שעד עכשיו הוציאה רומנים שרנה ורבין ליקטה בפינצטה. אז הנה, שוב. אם עוד לא קראתן את "איך כדאי לחיות", בבקשה עזבו הכול, כי הספר הזה הוא לא כמו שומדבר שקראתן, ותצאו בסופו נפעמות ושמחות ופעורות עיניים ורעבות אינטלקטואלית.
הגיבורות של רנה ורבין יוצאות למסעות שונים ברחבי התודעה וחוזרות לספר. רנה הפוכה ממני, אם נשפוט על-פי האופן שבו גדלה. בית סוּפּר חילוני, שמאלני, תל-אביבי, שכלתני. זה לא הפריע לשתינו להיפגש בַּספרים, ולהתעניין, כל אחת ממקומה, במסע הקדחתני למציאת ספר ההוראות של החיים. ביום רביעי אני מתכבדת לשוחח עם רנה בהשקה הזומית לספר והלוואי אמן נמשיך לחקור חלק מהכיוונים שאליהן כל אחת נמשכת כששואלות "איך כדאי לחיות".
רביעי, 3/6, 20:00, לייב בפייסבוק של סיפור פשוט ובזום. האירוע כאן.
איך כדאי לחיות

אוהבימות את פלמח? קחו משהו לקרוא!

 

פלמח
צילום: מיכל בר, ערוץ טין ניק

טוב, אני צריכה לפצוח בווידוי מרגש: אני מכורה לפלמ"ח. כלומר, לסדרת הנוער "פלמח". וזה לא רק כי הבנזוג שלי יצר אותה. זה גם מפני שהיא מספרת סיפור שמזכיר לנו שלא תמיד היינו פה, שזה לא מובן מאליו שיש לנו מדינה, ושגם בני ובנות נוער ב-1946 התחבטו בדברים דומים מאוד לשלנו, פלוס כמה עניינים קצת יותר כבדים. חוצמזה היא כתובה נהדר, מותחת, מרגשת ומצחיקה.

פלמח יצאה עכשיו לפגרה, ואני רוצה לנצל את הגעגועים של כל מי שאוהבת אותה כדי להמליץ על כמה ספרים שיכולים לעזור להעביר את הזמן בנעימים וקשורים בה. חלקם אולי כבר לא על מדפי הספרים, אבל אני בטוחה שתוכלו למצוא אותם בספריות או בחנויות יד שנייה, ושווה מאוד לנסות. אני כותבת ליד כל ספר בערך מאיזה גיל הוא מתאים על בסיס אורך+כובד+טריגרים, אבל כל אחת ומה שמתאים לה.

פורץ המחסומיםפורץ המחסומים / עמוס בר (הוצאת שרברק) – מתוך סדרת "נועזים" האהובה עלי עד למאוד, שעסקה בדמויות אמיתיות מההיסטוריה של המדינה. פורץ המחסומים הוא סיפורו של זרובבל (בבל) הורוביץ, שעלה בגיל 9 מליטא וחי עם אחיו בקיבוץ תל-יוסף, עד שבגיל 16 עזב את הלימודים כדי להצטרף לפלמ"ח. זה ספר מקסים, ולו בגלל בבל העקשן ומלא האופי. (גיל 10+)

 

אוריאורי / אסתר שטרייט-וורצל (הוצאת עמיחי) – אורי מזכיר את אורי של פלמח בתור הצבר האולטימטיבי שנולד בארץ וגדל במושבה, והספר מתחיל כשמעיפים אותו מכיתה ח' בבית הספר. זה ספר ארוך, במהלכו אורי גדל וחווה שלל ייסורי התבגרות ומשברים, ומאבקי האצ"ל, הלח"י והפלמ"ח מתוארים ברקע עד שאורי עצמו מצטרף להגנה. כאן אני חייבת להתוודות: אני אוהבת את אסתר שטרייט-וורצל וכנערה קראתי את רוב הספרים שלה מספר דו-ספרתי של פעמים, אבל את אורי איכשהו אף פעם לא הצלחתי לגמור. אולי חששתי ממה שעשוי לקרות לו כשיצטרף להגנה, אולי הוא פחות קסם לי מהגיבורות הנערות שלה. ואולי אני פשוט יותר בקטע של יוחנן. ולמי שכבר קראו, הנה כתבה על איך אסתר שטרייט-וורצל כתבה את הספר. (גיל 10+)

חבורה שכזאת היינוחבורה שכזאת היינו / פוצ'ו (הוצאת לשון)– אחד הספרים הכי יפים, מצחיקים ומרגשים שקראתי בנעוריי עוסק בחבורת בחורים צעירים בפלמ"ח. פוצ'ו עצמו שירת בפלמ"ח, ופה תמצאו את העברית האמיתית שדוברה אז ומתארחת מדי פעם בסדרה מדוברת על ידי גיבורי הספר. זה לא ספר שנכתב במקור לילדים, אבל הוא יצא מחדש עם הערות המחבר ובני הנוער הבוגרים יותר יסתדרו איתו היטב, שלא לומר יצחקו ויבכו. בכתבה הזו תוכלו לראות את השחקנים מהסדרה פוגשים פלמ"חניקים ותיקים, ובראשם את פוצ'ו. (גיל 14+)

חסמבה-ספר-1חסמב"ה / יגאל מוסינזון (הוצאת ידיעות ספרים) – חבורת חסמב"ה התחילה כחבורת ילדים החיים בתל אביב בסוף ימי המנדט הבריטי ועוזרים לסייע למעפילים ולמדינה שבדרך. יש בסדרה 44 ספרים, הראשונים יצאו בהוצאות מחודשות. שני הספרים הראשונים בסדרה מתרחשים ממש באותה התקופה, ההמשך כבר לא. שמעתי שהספרים לא עמדו במבחן הזמן מי יודע מה, כך שכדאי לקרוא בעין ביקורתית, אבל כשהייתי בכיתה ד'-ו' הייתי בולעת כל ספר בסדרה עוד בדרך מהספרייה הביתה מרוב מתח. (גיל 9+)

200px-שמונה_בעקבות_אחדשמונה בעקבות אחד / ימימה אבידר-טשרנוביץ (הוצאת כתר, תודה להדר בן-יהודה שהזכירה לי את קיומו) – בניגוד לשאר הספרים שהמלצתי עליהם, זה ספר שגם נכתב בתקופה הזו, ב-1945 (שנה לפני ההתרחשויות בסדרה). חגי העירוני נשלח לקיבוץ, ויחד עם שבעה קיבוצניקים וכלב נסחף לפרשייה בלשית כשהחבורה מבינה שעלתה על עקבותיו של מרגל. גם אם הספר התיישן והמסרים שלו קצת בעייתיים, אני זוכרת שקראתי אותו בנשימה עצורה.  יש לספר גם המשך, אבל הוא כבר פחות פלמחי ברוחו.(גיל 10+)

סומכיסומכי / עמוס עוז (הוצאת כתר, וגם כאן תודה להדר בן-יהודה שהזכירה לי את קיומו) – בעוד הפלמחניקים שלנו עושים חיל בצפון, סומכי הוא ילד ירושלמי מצחיק ומאוהב שמסתבך כל הזמן בצרות בירושלים. השפה קצת גבוהה אבל הספר מקסים מקסים ויש פה הצצה קטנה לכתיבה של עמוס עוז. (גיל 12+)

 

 

לאהוב עד מוותלאהוב עד מוות / דבורה עומר (הוצאת שרברק, שוב תודה להדר בן-יהודה!) – סיפור אהבה מותח וקורע לב עם שני גיבורים בלתי נשכחים, ובעיקר זהרה אחת אמיצה וחזקה. כמו ב"פורץ המחסומים", זהרה ושמוליק של הספר מבוססים על זהרה ושמוליק האמיתיים, שנפגשו והתאהבו בפלמ"ח, והספר מגולל את סיפורם בתקופה הדרמטית שבין השנים 1946-1948 (כולל ליל הגשרים! מה קרה עם אלינור?! מה יהיה עם שרה ואמיל?! אני לא במתח בכלל. בכלל.). 

 

ספרים שהם לא ממש ממש בימי הפלמ"ח, אלא מתרחשים קצת לפני, קצת אחרי:

שרה גיבורת נילישרה גיבורת ניל"י / דבורה עומר (הוצאת שרברק) – לא נראה לי שאני צריכה להציג אותה, אבל אולי זו נקודת מבט חדשה: שרה גיבורת ניל"י היא כמו פריקוול של פלמח. לפני שהבריטים היו בארץ, שלטו בה הטורקים. מחתרת ניל"י, וביניהם שרה אהרונסון אהובת לבי, פעלו בסתר כדי לסלק את הטורקים ולעזור לבריטים לרשת את מקומם (אני יודעת, הבריטים לא עשו עבודה מי יודע מה, אבל בזמנו נראה שכל דבר עדיף על הטורקים). זה ספר נהדר, מותח, מרגש ונפלא, והעותק שלי מרוט מכל הכיוונים ולא לשווא. אני חושבת שזה היה הספר הראשון שגרם לי לבכות והספר הראשון שסיימתי ומיד התחלתי מההתחלה. (גיל 10+)

פרא אדםפרא אדם / פוצ'ו (הוצאת מסדה)– פה אנחנו כבר לא בפלמ"ח אלא בשנים הראשונות אחרי קום המדינה, בפנימייה חקלאית מהסוג שאליה הלך אז הנוער (בדומה לפנימיית כדורי שבה התחנך רבין), והספר מלווה את הרפתקאותיהם של חבורת נערים ונערות. מצחיק, כיף, פוצ'ו. (גיל 12+)

 

 

הדר בן-יהודה, חברה אהובה ונהר של ידע ספרותי, הוסיפה את הספרים האלה, שלא קראתי בעצמי אבל עכשיו אני רוצה:

אהבה במחתרת / גלילה רון פדר (הוצאת מלוא)

כרים על הראש / צביה גולן (הוצאת זמורה ביתן)

הגנב הנדיב / קניוק (הוצאת ידיעות ספרים)

רויטל טרבלסי מוסיפה:

פרשת גבריאל תירוש / יצחק שלו (הוצאת עם עובד)

אז יאללה, לכו לקרוא! אל תשכחו להגיב לי ולכתוב מה חשבתן. זה פוסט מתעדכן, אם יהיו לי עוד רעיונות והגיגים, ואם אתן מכירות עוד ספרים ששכחתי – אוסיף. עכשיו אם תסלחו לי, אני הולכת להגות קצת בדמות האהובה עלי.

לורנס

צילום: דני שוורצמן

 

על המשפחה הקיימת ועל זו החלופית של נינה, גיבורת "הנוסעת האחרונה" מאת טל ניצן

אלה דברים שנשאתי בהשקת הזום לספרה הנפלא של טל ניצן, "הנוסעת האחרונה", שיצא בעם עובד והושק ברוב עם בסיפור פשוט בזום ב-21.5.20. בהשקה נשאו דברים גם אורית צמח ויובל פז. מאחר שלא כולן קראו את הספר, נמנעתי מספויילרים.

אם תרצו לראות את ההשקה כולה בלייב, הנה הסרטון המלא:

אני מדברת אחרונה, ב- 1:08, ואלה הדברים שנשאתי/נסעתי אחרונה (הה!), נראה לי שבלייב זה היה עם הרבה יותר תנופה וקישור למה שאמרו קודמיי, אבל בחרו לכן את המדיה המועדפת עליכן.

אז בואו נדבר על המשפחה האמיתית וזו האלטרנטיבית של נינה.
המשפחה האמיתית של נינה לא באמת מתפקדת בתור משפחה עבורה. בנעוריה, כשההורים שלה מתגרשים, היא מדמיינת סכין יפנית שמנסה לעשות חיתוך נקי בין ההורים, אבל יש דברים שמפריעים לה בדרך : "הדירה והמשכנתא, האוטו… הטלוויזיה והכבלים, החתול… המזכרות, הספרים והדיסקים… וההפרעה הכי מכבידה: הילדה המתבגרת". זוכרות את "כינורו של רוטשילד" של צ'כוב? "ובחדר ההוא – מארפה, תנור, מיטה לשניים, ארונות מתים, שולחן עבודה וכל מטלטלי משק הבית"? גם נינה, כמו מארפה, היא כמו חפץ, יותר גרוע, כמו עול. ואחרי זה מגיע גלעד ולאמא שלה כבר יש משפחה חדשה, וכשהתאומים נולדים, גם אם נינה היא אהובתם, נינה מבינה שמבחינת אמא שלה הם תיקון, הטיוטא הראשונה לא הלכה משהו, אולי עכשיו ילך.
מיכל כהן כתבה מאמר יפהפה בשם "גרעין עיקש" על הספר ועל הקשר שבינו לבין השירה של טל ניצן ושל אלחנדרה פיסארניק, והיא מאירה כמה מוטיבים שלא בהכרח שמים לב אליהם בקריאה ראשונה כשממהרים לדעת מה קורה, ובאמת בקריאה שניה אנחנו רואים כמה בדיוק הנטישה של אמא שלה חשובה. מיכל מצטטת קטע שקוראים מהר מהר כי מוכרחים לדעת מה קורה ובקריאה נוספת נשמע אחר לגמרי, כשנינה מנסה להיזכר אילו פרטים יש בטלפון שלה: "מאז שעזבתי את הבית, הטלפונים של אימא, הנייח והנייד, מופיעים תחת 'מיכל'. אין 'אימא', אין 'בית'…".. זה נשמע אגבי, אבל זה לא שזה לא כואב, זה כל הזמן כואב. היא תופסת כל מיני רגעים בין אמהות לבין ילדות, מקנאה, היא חוזרת שוב ושוב לזה שאמא שלה לא אוהבת אותה ולא דואגת לה, ו"אימא חייבת לאהוב את הילדה שלה...", וזה גם מצוטט על גב העטיפה, "ואם זה משתבש הכול משתבש". אותה מילה, שיבוש, חוזרת גם אצל אתי הילסום בהתייחסות שלה למה שקורה בעולם.
נינה מספרת על חלום על לידתה, "חלום עם איכות מישושית, של זיכרון… אני פוקחת עיניים ורואה את הפנים של אמא מולי… אני רוצה להושיט את היד התינוקית ולגעת בלחי שלה, אבל אז כאילו עוברת מעלינו ציפור (ציפורים הן אחד המוטיבים שמיכל כותבת עליהם אצל טל, והחלום ממשיך:) שאני לא יכולה לראות, איזה צל נופל על הפנים שלה… ופתאום אני מונפת באוויר קר, היא מושיטה אותי בידיים ישרות, שלוחות רחוק ממנה, ומישהו אחר לוקח אותי".

אבא שלה, שמיכל כהן מראה שהנטישה שלו מכאיבה פחות מנטישת האם שכל הזמן חוזרים אליה, פשוט איננו, נעדר. מסתבר שיש לו משפחה חדשה והדרך שלו לספר היא שליחת תמונה של אישה ותינוקת עגלגלה. לא רק זה, אבות נתפסים גם כמזיקים פוטנציאליים במבחר סיטואציות שנינה רואה. ויותר מכולם, גלעד, בן הזוג החדש של האמא שאולי בעיקר שותק, אבל השתיקה הטעונה שלו אלימה מאוד, וכדי לא לספיילר לא ארחיב עוד בנושא גלעד.
כשנינה חושבת על ההורים הנעדרים שלה היא מתעצבנת, כי זה לא שהם מתו, הם קיימים בעולם. "אפילו הכעס עליהם היה פגום".

הבדידות של נינה מאוד נוכחת. לא רק בדידות, כמעט שקיפות. היא אולי גבוהה מאוד אבל כמעט ולא תופסת מקום בעולם מבחינתה, ולפעמים נראה שזה כך גם מבחינת העולם, אם ניזכר באישה שפשוט נכנסת למסלול הנסיעה שלה כשהיא רוכבת. היא בודדה גם כשהיא באובדן שליטה טוטאלי על חייה, וגם אחר כך, כשהיא בתוך תהליך שיקום עצמי ארוך. ומי שמרימה את נינה חזרה מאשפתות היא לא אדם שאפשר לשוחח איתו כדי להפיג קצת את הבדידות. זו אתי הילסום. אתי הילסום היא סוג של אמא-אחות גדולה, אבל היא מוצאת את דרכה אל נינה דרך אפרת, הבוסית, השפית, וכשנינה נמצאת באיזשהו מסע הרס עצמי ולא מגיעה לעבודה, אפרת היא זו שמתקשרת כל יום (בניגוד לאמא, שמקבלת הודעת טקסט שהיא אצל חברים ואפילו לא טורחת לענות, וכשאפרת מתקשרת אליה אומרת לה שזה בסדר ונינה רק מתפרקת קצת אחרי השחרור) עד שאפרת מתייצבת פיזית, מגיעה לקחת אותה. היא לא נוזפת, היא רק מטפלת. היא לוקחת אותה לבית שלה, היא מאכילה אותה. כל מה שהיינו רוצים שאמא תעשה.
היא משאירה אותה בדירה והולכת לעבוד, וחוזרת עם סלט פפאיה. הסלט התאילנדי הנפלא הזה, זה שלוקחים עבורו פפאיה ירוקה, בוסרית, והופכים אותה למנה שנינה מעידה שהיא נדירה במסעדה. אפרת אומרת שיש בה את כל הוויטמינים שנינה צריכה עכשיו, ממש מזינה אותה כמו אמא ציפור, והסלט פוגש את אתי הילסום, שנמצאת בתוך ספר על המדף של אפרת, ונינה פותחת אותו, נשאבת, נתקלת במשפט "מניסיוני אני יודעת שאפשר להפוך כל דבר קשה לדבר טוב". ונינה חושבת, "הניסיון של אפרת לתקן אותי בוויטמינים נראה פחות תמים פתאום…", אותה ואת פפאיית הבוסר אפרת מרככת.

אל האמא החלופית אפרת ואל אתי המשקיפה מתוך מילות הספר מצטרפת הסבתא החלופית ציפור, ציפורה, שנינה פוגשת בשירות הלאומי שלה. ציפור הנהדרת, שמקדישה לנינה כל כך הרבה תשומת לב, אוהבת אותה כמו שהיא, מקשיבה לה בצמא, רוצה לדעת הכול. מיכל כהן, במאמר שהזכרתי קודם, עומדת על כך שציפור נותנת לה את מתנת הנדיבות כשהיא מושיבה אותה, בשקט, להקשיב לשוברט בלי לדבר.
כשיש לנינה יומולדת, היא לא נותנת לה שוברים לרשת אופנה כמו אמא של נינה, או שולחת קצת יותר כסף לבנק עם משפט ברכה אחד כמו אבא של נינה, היא נותנת לה "צעיף אפור יפהפה, דקיק כמו עשוי מקורי עכביש", בדיוק ההיפך מהתווים חסרי האופי לאיזושהי רשת, ומזמינה לה מהאינטרנט – מה שנינה לימדה אותה לעשות – ספר צילום ישן של צלמים יפנים משנות השישים והשבעים. והחגיגה עצמה, בניגוד למשפחה של אמא שלה שחוגגת לה יחד עם ליל הסדר, מכריחה את נינה הצמחונית לשים בשר על הצלחת כדי לא להפריע לחינוך של הילדים, ובאופן כללי מזמינה אותה לאירוע שכולו נשמע די נורא, ציפור מזמינה אותה אך ורק כדי לחגוג לה יומולדת, בתאריך הנכון, עם ברכה נהדרת והרמת כוסית ועוגה.

ועכשיו אפשר לשאול בפולניות "מה עם ילדים"? התאומים, הילדים החדשים של אמא שלה, הופכים יותר לילדים של נינה מאשר לאחיה הקטנים. "את הצחוק הראשון הם העניקו לי, שניהם. המילה הראשונה של עידן הייתה 'מימה', והוא לא התכוון לאימא אלא אליי. זו של ענבר הייתה חד וחלק 'נינה', ומהר מאוד הפכתי ל'ניני'. הם לא התעייפו מלצייץ את השם שנתנו לי, ואני לא התעייפתי מלשמוע, ולענות." מיכל כהן מסיימת עם הקטע הזה ומוסיפה: "וכך, נינה היא גם הזאבה הקפיטולינית, מזינת התאומים, שבזכות מעשה ההצלה שלה ייסדו לימים עיר חדשה: "אני ידעתי שלא אוותר," אומרת נינה, "וידעתי שגם הם יילחמו עליי, שכבר נטעתי בהם גרעין עיקש, אהבה."
ובעוד שלנינה עצמה אין בית משלה, היא נותנת להם את החדר שלה (הם מציעים להחזיר אותו כדי שלא תעזוב את הבית), עושה עבורם את מה שאמא שלה לא עשתה עבורה.

כאמור, הגברים לא יוצאים משהו מהסיפור הזה. אבל ישנו נדב, שמעניק אהבה ללא תנאים. הוא לא מושלם, גידלו אותו בדיוק ההיפך, הוא קיבל אהבה מהרגע הראשון, הוא צועד בביטחון בעולם, וקשה שלא לנטור לו טינה על זה, אבל הוא מאומץ על המשפחה החדשה של נינה כמי שמעניק לה אהבה ללא תנאים, כמו ציפור, כמו אפרת.
אז נינה הקימה לה משפחה, כמה דמויות פיזיות, דמות אחת מן העבר שתשמש מנטורית בכתבים שנשארו אחריה ונינה כבר מכירה בעל פה, וחושבת אל מי היא תעביר אותם הלאה, אבל לא רק זה. גם הבית הפיזי שאיננו מקבל תחליף. נינה הופכת את תל אביב כולה לבית, והאופניים הם החדר הנע בתוכה. כשהיא עליהם היא מרגישה שהיא במקום שלה. אורית עמדה על הניגודים שבין צפון ודרום תל אביב, וישנו גם האמצע – לא הכול שחור ולבן, והעולם לא כולו רע. מוריץ, למשל, הוא דמות מורכבת, והמשרד שלו יושב בחומה ומגדל, איזור המסגר, על התפר שבין מזרח למערב. והדמויות הטובות ממש הן על הדרך, לא בצפון ולא בדרום, ציפור בצפון הישן, אפרת בכרם התימנים ואיילת, אחותו של נדב, גרה בנחלת יצחק. הן מסמנות אפשרות שפויה יותר, מאוזנת.
וכך, פיסה אחר פיסה, נינה אוספת לה משפחה שראויה לה, כזו שתכסה את הפצעים, מזכירה לנו את המשאלה האחרונה של אתי הילסום, "הייתי רוצה להיות רטייה לפצעים רבים", ובאמצעותה גם נינה הופכת בעצמה לרטייה לפצעיהן של אחרות.

כדי להימנע מספויילרים לא הזכרתי עוד כמה דמויות חשובות, אז מי מכן שטרם קראה, יאללה, גשו, ואני מקווה שבתוך המסע של נינה ושלכן לצד נינה, כשתהיו מאוד מתוחות ונרגשות ורק תרצו להמשיך עוד ועוד, שימו לב לכל המכמנים, הרבדים, החתולים, הציפורים הפינות החבויות והרטיות הקטנות שמפוזרות לכן בין דפי הספר.

 

 

על "הנוסעת האחרונה" מאת טל ניצן

איזו תקופה מאתגרת לקריאה. מצד אחד, אני שומעת שיש כאלה שיש להן יותר זמן לקרוא. מצד שני הקשב לא משו גם לאלה וגם לשאר. אבל נראה לי שזה הזמן לספרים שהם גם טובים וגם קריאים, ואני רוצה להמליץ על אחד כזה:

הנוסעת האחרונה
אי אז לפני שהתחילה כל העניין הזה (דמיינו תנועת ידיים ופרצוף תואם של "כל העניין הזה") יצא לטל ניצן ספר חדש, "הנוסעת האחרונה", בעם עובד – הוצאת ספרים בסדרת "ספריה לעם" שבעריכת דבורה נגבי, מאיה פלדמן, יובל שמעוני ומוקי רון. התחלתי לקרוא אותו לפני השינה, קפצתי פנימה כי אי אפשר שלא, ותוך כמה עמודים מיליון טריגרים קפצו עלי והחלטתי להעביר אותו להיות ספר אוטובוס/חדרי המתנה, אבל אז אוטובוסים וחדרי המתנה הפכו לכה נדירים שהוא נזנח קצת, ורק בשבת של לפני שבועיים חזרתי אליו וחיסלתי אותו תוך שעות ספורות. יש לי מיליון דברים להגיד על טל ניצן. שאני מתה עליה ועל מפעלותיה, על השירה שלה ועל התרגומים שלה ועל הנוכחות הקסומה שלה, ועל זה שאני מרגישה שהיא איתי המון גם אם זה רק דרך הספרים, כי חבצואלה ואני קוראות בערך שבע פעמים בשבוע את "דנית הביישנית ודניאלה אין דומה לה" שטל כתבה לגילאי ראשית קריאה ויצא בשנה שעברה בהקיבוץ המאוחד – ספרית פועלים והוא סיפור חברות והתגברות מקסים וכיפי שלא נמאס לנו ממנו.
בכל מקרה, לענייננו: בנוסעת האחרונה יש לנו את הגיבורה נינה סימון. כן, ככה קוראים לה, בגלל אמא שלה שמעריצה עד אינקץ את הזמרת, אבל לבת שלה היא לא מצליחה להקשיב באמת. ונינה סימון היא דמות נהדרת והכול בה מעניין, אבל זה ספר מתח פה הלו, אז העלילה היא זו שבמרכז. והעלילה לא מפסיקה לרוץ ולהפתיע: נינה עובדת בעבודה מפוקפקת עם אנשים מפוקפקים, היא גרה באיזור מפוקפק, ובגלל שעזרה למישהי מסכנה בשדה התעופה היא מסתבכת עם אנשים מפוקפקים. כמו כן המילה "מפוקפק" היא אחת המילים האהובות עלי בעולם כולו. נינה כבר עברה המון בחיים שלה והיא תסתדר, השאלה היא רק איך.
נינה נתקעה עם משפחה לא משהו בכלל, אבל כל הדמויות שעוזרות לה בחיים, והן סוגשל משפחה נבחרת, נהדרות אחת אחת, בין אם הן סבתות מאומצות או בוסית שהיא שפית מגניבה או אם הן מישהי שחיה בשנות הארבעים של המאה הקודמת בהולנד ומדברת עם נינה באמצעות היומנים שלה (היי אתי הילסום, אני אוהבת אותך אפילו יותר עכשיו). גם האופניים שלה הן דמות בסיפור, ונושאות אותה ברחבי תל אביב ומשמשות כלי חשוב בעלילה, תרתי, ויש פה שילוב נהדר ונדיר בעיני של מתח עם עולם מרובד ומרתק.
כל פרט שאוסיף יהיה ספויילר, אבל אם לא היה ברור – נינה סימון מדהימה ואני רוצה לקרוא עליה עוד.
אז יאללה, זה הזמן לקנות ספרי מקור. קנו בחנויות העצמאיות שצריכות עכשיו את כל הסיוע שאפשר, או ישירות מההוצאה. הנה, סידרתי לכן לינק.

 

נשאתי דברים על "הנוסעת האחרונה" של טל ניצן בהשקת הזום שנערכה בזום של סיפור פשוט, אפשר לקרוא/לצפות בהם כאן.