אני מוכרחה לדבר על ג'ינג'יות.
פוסט שעלה שלשום בקבוצה המעולה ספרים? תהה לגבי הטיות ספרותיות כדוגמת אחוז הג'ינג'ים בספרים, הגדול עשרות מונים מאחוז הג'ינג'ים בעולם, ופתח לי שוב נושא בוער (סליחה) כג'ינג'ית.
יש המון גיבורות ספרותיות ג'ינג'יות. הן כמעט תמיד נועזות ויצירתיות ויוצאות דופן.
הרבה מהגיבורות הג'ינג'יות האלה מתעבות את צבע שערן ומנסות לצבוע או להחביא אותו.
אם אתה גיבור ג'ינג'י אתה לרוב זקוק לשכנוע שזה בסדר (ראיה מספר 1 בתמונה לעיל, ובה מרים ילן שטקליס מעודדת ילד ג'ינג'י אומלל ומגייסת לצורך העניין גם את אליהו הנביא וגם את דוד המלך, עם איוריו של דוד פולונסקי).
אתה מיוחד, זה כל כך נחמד להיות מיוחד!
איך זה גרם לכן להתייחס לילדות ג'ינג'יות? איך זה היה גורם לכן להרגיש אם הייתן ג'ינג'יות?
תנו לי רגע להסיר איזה מעטה מסתורין. להיות ג'ינג'ית זה סתם צבע. המשמעויות היחידות של זה הן ביולוגיות. העור שלנו עדין ואנחנו צריכות להיזהר יותר בשמש. לפעמים יש לנו סף כאב נמוך יותר. את כל השאר עשתה הסביבה עם ההתפעמות הבלתי נגמרת שלה מג'ינג'יות, שאם תסלחו לי מאוד, לא אחת היא פשוט פטישיסטית. לפעמים את לא רוצה להיות מיוחדת ואת לא רוצה שיזכרו אותך כל הזמן ואת לא רוצה שישוו אותך לאסופית. סבבה? סבבה. אני כמובן מדברת בשם עצמי, אני מבריזה באורח קבע מכל פגישות האיגוד.
עכשיו כששמנו את זה מאחורינו, אני מבקשת שאם אתן בדיוק באמצע איזה כתב יד שבמרכזו עומדת ג'ינג'ית, תחשבו טוב טוב כמה נחוץ שהיא תהיה ג'ינג'ית.
את הפוסט הזה כתבתי בקבוצת הפייסבוק של הדר בן-יהודה ושלי, המסע אל האי אולי. מוזמנות.
ציפי גוריון - אשת ספר 