אז אני מקווה שהספקתן כבר לקרוא את "עשרת אלפי הדלתות של ג'נוארי", שכתבה אליקס א. הארו (זה הספר הראשון שלה פור קריינג אאוט לאוד! מצד אחד אני לא מאמינה שזה ספר ראשון, מצד שני איך אפשר לכתוב משהו אחרי זה? בהצלחה אליקס, מאמינה בך), תרגמה נפלא כהרגלה לי עברון והוציאו תמיר הוצאה לאור.
זה מסוג הספרים שאם אתן מסתובבות בקבוצות הנכונות בטח כבר שמעתן עליהם. כולן קראו אותו וכולן התעלפו. בדרך כלל זה גורם לי להתרחק אוטומטית כי אני פריט ייחודי, אבל הפעם, כאמור, הקבוצות הנכונות התעלפו. לא הייתה ברירה.
בהתחלה נתפסתי לכתיבה הנפלאה אבל חשדתי בדלתות. ג'נוארי גדלה בבית ענק כבת חסותו של מר לוק בראשית המאה הקודמת. אבא שלה מסתובב ברחבי העולם וצד אוצרות עבור מר לוק, וג'נוארי קוראת (וגם מדווחת לנו על יציאתן לאור של שלל קלאסיקות, זה נחמד), עד שהיא נתקלת בדלת. הקטע עם הדלתות, כאמור, גרם לי בהתחלה לרטון כי נו, הבנתי, עוד ספר עם שערים לעולמות נסתרים, אבל הארו גורמת לדלתות שלה להיות שונות מאוד מהדלתות האחרות שהכרנו – אם הן כאלה שנקרות בדרכם של הגיבורים בספר או בארון בגדים או בנפילה לשלולית וגורמות לגיבור להבין מי הוא וכיו"ב.
אצל ג'נוארי זה יהיה אחרת. יהיה ספר, יהיו דלתות, ג'נוארי תבין מי היא, כן. כרגיל, אני חוששת לפרט יותר מדי כי אני סומכת עליכן שתקראו ומתרה בכן לקרוא, כי ג'נוארי נהדרת ומה שקורה לה בספר מרהיב ויפהפה, שלא לומר מותח ביותר, בעיקר בחצי השני. נראה לי שאשאיר אתכן עם זה: בסוף הספר בכיתי מרוב יופי (נשבעת שלא זוכרת מתי זה קרה), וכשסגרתי זה הזכיר לי איך הרגשתי כשסגרתי את "הסיפור שאינו נגמר". הייתי קצת אחרת. האמנתי שוב בכוחו של ספר, בכוחו של סיפור, בכוחה של כתיבה.
ציפי גוריון - אשת ספר 