על המשפחה הקיימת ועל זו החלופית של נינה, גיבורת "הנוסעת האחרונה" מאת טל ניצן

אלה דברים שנשאתי בהשקת הזום לספרה הנפלא של טל ניצן, "הנוסעת האחרונה", שיצא בעם עובד והושק ברוב עם בסיפור פשוט בזום ב-21.5.20. בהשקה נשאו דברים גם אורית צמח ויובל פז. מאחר שלא כולן קראו את הספר, נמנעתי מספויילרים.

אם תרצו לראות את ההשקה כולה בלייב, הנה הסרטון המלא:

אני מדברת אחרונה, ב- 1:08, ואלה הדברים שנשאתי/נסעתי אחרונה (הה!), נראה לי שבלייב זה היה עם הרבה יותר תנופה וקישור למה שאמרו קודמיי, אבל בחרו לכן את המדיה המועדפת עליכן.

אז בואו נדבר על המשפחה האמיתית וזו האלטרנטיבית של נינה.
המשפחה האמיתית של נינה לא באמת מתפקדת בתור משפחה עבורה. בנעוריה, כשההורים שלה מתגרשים, היא מדמיינת סכין יפנית שמנסה לעשות חיתוך נקי בין ההורים, אבל יש דברים שמפריעים לה בדרך : "הדירה והמשכנתא, האוטו… הטלוויזיה והכבלים, החתול… המזכרות, הספרים והדיסקים… וההפרעה הכי מכבידה: הילדה המתבגרת". זוכרות את "כינורו של רוטשילד" של צ'כוב? "ובחדר ההוא – מארפה, תנור, מיטה לשניים, ארונות מתים, שולחן עבודה וכל מטלטלי משק הבית"? גם נינה, כמו מארפה, היא כמו חפץ, יותר גרוע, כמו עול. ואחרי זה מגיע גלעד ולאמא שלה כבר יש משפחה חדשה, וכשהתאומים נולדים, גם אם נינה היא אהובתם, נינה מבינה שמבחינת אמא שלה הם תיקון, הטיוטא הראשונה לא הלכה משהו, אולי עכשיו ילך.
מיכל כהן כתבה מאמר יפהפה בשם "גרעין עיקש" על הספר ועל הקשר שבינו לבין השירה של טל ניצן ושל אלחנדרה פיסארניק, והיא מאירה כמה מוטיבים שלא בהכרח שמים לב אליהם בקריאה ראשונה כשממהרים לדעת מה קורה, ובאמת בקריאה שניה אנחנו רואים כמה בדיוק הנטישה של אמא שלה חשובה. מיכל מצטטת קטע שקוראים מהר מהר כי מוכרחים לדעת מה קורה ובקריאה נוספת נשמע אחר לגמרי, כשנינה מנסה להיזכר אילו פרטים יש בטלפון שלה: "מאז שעזבתי את הבית, הטלפונים של אימא, הנייח והנייד, מופיעים תחת 'מיכל'. אין 'אימא', אין 'בית'…".. זה נשמע אגבי, אבל זה לא שזה לא כואב, זה כל הזמן כואב. היא תופסת כל מיני רגעים בין אמהות לבין ילדות, מקנאה, היא חוזרת שוב ושוב לזה שאמא שלה לא אוהבת אותה ולא דואגת לה, ו"אימא חייבת לאהוב את הילדה שלה...", וזה גם מצוטט על גב העטיפה, "ואם זה משתבש הכול משתבש". אותה מילה, שיבוש, חוזרת גם אצל אתי הילסום בהתייחסות שלה למה שקורה בעולם.
נינה מספרת על חלום על לידתה, "חלום עם איכות מישושית, של זיכרון… אני פוקחת עיניים ורואה את הפנים של אמא מולי… אני רוצה להושיט את היד התינוקית ולגעת בלחי שלה, אבל אז כאילו עוברת מעלינו ציפור (ציפורים הן אחד המוטיבים שמיכל כותבת עליהם אצל טל, והחלום ממשיך:) שאני לא יכולה לראות, איזה צל נופל על הפנים שלה… ופתאום אני מונפת באוויר קר, היא מושיטה אותי בידיים ישרות, שלוחות רחוק ממנה, ומישהו אחר לוקח אותי".

אבא שלה, שמיכל כהן מראה שהנטישה שלו מכאיבה פחות מנטישת האם שכל הזמן חוזרים אליה, פשוט איננו, נעדר. מסתבר שיש לו משפחה חדשה והדרך שלו לספר היא שליחת תמונה של אישה ותינוקת עגלגלה. לא רק זה, אבות נתפסים גם כמזיקים פוטנציאליים במבחר סיטואציות שנינה רואה. ויותר מכולם, גלעד, בן הזוג החדש של האמא שאולי בעיקר שותק, אבל השתיקה הטעונה שלו אלימה מאוד, וכדי לא לספיילר לא ארחיב עוד בנושא גלעד.
כשנינה חושבת על ההורים הנעדרים שלה היא מתעצבנת, כי זה לא שהם מתו, הם קיימים בעולם. "אפילו הכעס עליהם היה פגום".

הבדידות של נינה מאוד נוכחת. לא רק בדידות, כמעט שקיפות. היא אולי גבוהה מאוד אבל כמעט ולא תופסת מקום בעולם מבחינתה, ולפעמים נראה שזה כך גם מבחינת העולם, אם ניזכר באישה שפשוט נכנסת למסלול הנסיעה שלה כשהיא רוכבת. היא בודדה גם כשהיא באובדן שליטה טוטאלי על חייה, וגם אחר כך, כשהיא בתוך תהליך שיקום עצמי ארוך. ומי שמרימה את נינה חזרה מאשפתות היא לא אדם שאפשר לשוחח איתו כדי להפיג קצת את הבדידות. זו אתי הילסום. אתי הילסום היא סוג של אמא-אחות גדולה, אבל היא מוצאת את דרכה אל נינה דרך אפרת, הבוסית, השפית, וכשנינה נמצאת באיזשהו מסע הרס עצמי ולא מגיעה לעבודה, אפרת היא זו שמתקשרת כל יום (בניגוד לאמא, שמקבלת הודעת טקסט שהיא אצל חברים ואפילו לא טורחת לענות, וכשאפרת מתקשרת אליה אומרת לה שזה בסדר ונינה רק מתפרקת קצת אחרי השחרור) עד שאפרת מתייצבת פיזית, מגיעה לקחת אותה. היא לא נוזפת, היא רק מטפלת. היא לוקחת אותה לבית שלה, היא מאכילה אותה. כל מה שהיינו רוצים שאמא תעשה.
היא משאירה אותה בדירה והולכת לעבוד, וחוזרת עם סלט פפאיה. הסלט התאילנדי הנפלא הזה, זה שלוקחים עבורו פפאיה ירוקה, בוסרית, והופכים אותה למנה שנינה מעידה שהיא נדירה במסעדה. אפרת אומרת שיש בה את כל הוויטמינים שנינה צריכה עכשיו, ממש מזינה אותה כמו אמא ציפור, והסלט פוגש את אתי הילסום, שנמצאת בתוך ספר על המדף של אפרת, ונינה פותחת אותו, נשאבת, נתקלת במשפט "מניסיוני אני יודעת שאפשר להפוך כל דבר קשה לדבר טוב". ונינה חושבת, "הניסיון של אפרת לתקן אותי בוויטמינים נראה פחות תמים פתאום…", אותה ואת פפאיית הבוסר אפרת מרככת.

אל האמא החלופית אפרת ואל אתי המשקיפה מתוך מילות הספר מצטרפת הסבתא החלופית ציפור, ציפורה, שנינה פוגשת בשירות הלאומי שלה. ציפור הנהדרת, שמקדישה לנינה כל כך הרבה תשומת לב, אוהבת אותה כמו שהיא, מקשיבה לה בצמא, רוצה לדעת הכול. מיכל כהן, במאמר שהזכרתי קודם, עומדת על כך שציפור נותנת לה את מתנת הנדיבות כשהיא מושיבה אותה, בשקט, להקשיב לשוברט בלי לדבר.
כשיש לנינה יומולדת, היא לא נותנת לה שוברים לרשת אופנה כמו אמא של נינה, או שולחת קצת יותר כסף לבנק עם משפט ברכה אחד כמו אבא של נינה, היא נותנת לה "צעיף אפור יפהפה, דקיק כמו עשוי מקורי עכביש", בדיוק ההיפך מהתווים חסרי האופי לאיזושהי רשת, ומזמינה לה מהאינטרנט – מה שנינה לימדה אותה לעשות – ספר צילום ישן של צלמים יפנים משנות השישים והשבעים. והחגיגה עצמה, בניגוד למשפחה של אמא שלה שחוגגת לה יחד עם ליל הסדר, מכריחה את נינה הצמחונית לשים בשר על הצלחת כדי לא להפריע לחינוך של הילדים, ובאופן כללי מזמינה אותה לאירוע שכולו נשמע די נורא, ציפור מזמינה אותה אך ורק כדי לחגוג לה יומולדת, בתאריך הנכון, עם ברכה נהדרת והרמת כוסית ועוגה.

ועכשיו אפשר לשאול בפולניות "מה עם ילדים"? התאומים, הילדים החדשים של אמא שלה, הופכים יותר לילדים של נינה מאשר לאחיה הקטנים. "את הצחוק הראשון הם העניקו לי, שניהם. המילה הראשונה של עידן הייתה 'מימה', והוא לא התכוון לאימא אלא אליי. זו של ענבר הייתה חד וחלק 'נינה', ומהר מאוד הפכתי ל'ניני'. הם לא התעייפו מלצייץ את השם שנתנו לי, ואני לא התעייפתי מלשמוע, ולענות." מיכל כהן מסיימת עם הקטע הזה ומוסיפה: "וכך, נינה היא גם הזאבה הקפיטולינית, מזינת התאומים, שבזכות מעשה ההצלה שלה ייסדו לימים עיר חדשה: "אני ידעתי שלא אוותר," אומרת נינה, "וידעתי שגם הם יילחמו עליי, שכבר נטעתי בהם גרעין עיקש, אהבה."
ובעוד שלנינה עצמה אין בית משלה, היא נותנת להם את החדר שלה (הם מציעים להחזיר אותו כדי שלא תעזוב את הבית), עושה עבורם את מה שאמא שלה לא עשתה עבורה.

כאמור, הגברים לא יוצאים משהו מהסיפור הזה. אבל ישנו נדב, שמעניק אהבה ללא תנאים. הוא לא מושלם, גידלו אותו בדיוק ההיפך, הוא קיבל אהבה מהרגע הראשון, הוא צועד בביטחון בעולם, וקשה שלא לנטור לו טינה על זה, אבל הוא מאומץ על המשפחה החדשה של נינה כמי שמעניק לה אהבה ללא תנאים, כמו ציפור, כמו אפרת.
אז נינה הקימה לה משפחה, כמה דמויות פיזיות, דמות אחת מן העבר שתשמש מנטורית בכתבים שנשארו אחריה ונינה כבר מכירה בעל פה, וחושבת אל מי היא תעביר אותם הלאה, אבל לא רק זה. גם הבית הפיזי שאיננו מקבל תחליף. נינה הופכת את תל אביב כולה לבית, והאופניים הם החדר הנע בתוכה. כשהיא עליהם היא מרגישה שהיא במקום שלה. אורית עמדה על הניגודים שבין צפון ודרום תל אביב, וישנו גם האמצע – לא הכול שחור ולבן, והעולם לא כולו רע. מוריץ, למשל, הוא דמות מורכבת, והמשרד שלו יושב בחומה ומגדל, איזור המסגר, על התפר שבין מזרח למערב. והדמויות הטובות ממש הן על הדרך, לא בצפון ולא בדרום, ציפור בצפון הישן, אפרת בכרם התימנים ואיילת, אחותו של נדב, גרה בנחלת יצחק. הן מסמנות אפשרות שפויה יותר, מאוזנת.
וכך, פיסה אחר פיסה, נינה אוספת לה משפחה שראויה לה, כזו שתכסה את הפצעים, מזכירה לנו את המשאלה האחרונה של אתי הילסום, "הייתי רוצה להיות רטייה לפצעים רבים", ובאמצעותה גם נינה הופכת בעצמה לרטייה לפצעיהן של אחרות.

כדי להימנע מספויילרים לא הזכרתי עוד כמה דמויות חשובות, אז מי מכן שטרם קראה, יאללה, גשו, ואני מקווה שבתוך המסע של נינה ושלכן לצד נינה, כשתהיו מאוד מתוחות ונרגשות ורק תרצו להמשיך עוד ועוד, שימו לב לכל המכמנים, הרבדים, החתולים, הציפורים הפינות החבויות והרטיות הקטנות שמפוזרות לכן בין דפי הספר.

 

 

תגובה אחת בנושא “על המשפחה הקיימת ועל זו החלופית של נינה, גיבורת "הנוסעת האחרונה" מאת טל ניצן

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s