ביקורת: אורות נחיתה

גילי חיימוביץ' ואני גו ויי באק.

אני חושבת שהשקת ספרה "עונת המוך" היה אחד האירועים הראשונים שנכחתי בהם בסיפור פשוט. גילי חיה אז בחו"ל, אבל הקפידה לבוא לבקר את החנות בביקורי מולדת ותמיד שמרה על קשר. יש גם איזה חוט ירושלמי דקיק כזה שמחבר בין ירושלמיות, לוידעת אם אתן מודעות אליו. כבר די מזמן היא שלחה לי את "אורות נחיתה", ספרה האחרון שיצא בהוצאת עתון 77, וכמו שקורה לפעמים עם שירה, צריך לחכות לרגע הנכון עד שהלב יהיה פתוח לקלוט ולקרוא, בטח כשזו שירה שנודעת בנקודות שיש לי הרבה מה לומר עליהן, כך שלקח לי זמן, אבל הנה, סופסוף, סליחה גילי.

השירים של גילי, לפחות מאז שהכרתי אותם, הם שירים של גוף. הגוף על כל חלקיו נוכח ומשחק תפקיד, ממש דמות בפני עצמו, אבל רק בקריאה הזו שמתי לב עד כמה השפה משחקת לצידו. מתוך הקריאה ב"אורות נחיתה" אפשר לשרטט דיוקן של משפחה, משפחה שחזרה מחו"ל ארצה, לגבעתיים, משפחה של אמא ואבא ושתי בנות, לכאורה פסטורליה, אבל בגוף ובשפה רואים כמה הפסטורליה מתעתעת, כי הגוף כולו מושאל לצרכים אחרים, "קצה שלך תמיד נעוץ איפשהו", היא כותבת ב"דיוקנה של אם".

אני לא מכירה הרבה שירים שנכנסים לקישקעס של המצב הזה, המצב הפסיכי לחלוטין הזה של להיות אמא. מצב שבו הגוף שלך לחלוטין מופקע מרשותך. זה מתחיל עוד קודם, עם הוסת, מה זה הדבר המטורף הזה ואיך זה קשור אלי בכלל, את שואלת את עצמך, המומה, בגיל העשרה, ואז עד שאת סופסוף איכשהו מתרגלת, נגיד, מגיע השעון הביולוגי שלא מתחשב לרגע במקום שלך בעולם, זה בכלל לא משנה מי את, את עכשיו חייבת להחזיק תינוק ביד, הרחם שלך פועמת בעוז למראה כל בטן הריונית ברדיוס של עשרים מטר, ואז הזוועה הזו שעוברת על חלקנו כשאנחנו לא מקבלות בכזו קלות את מה שאנחנו רוצות, ואז, הנה, הנס התרחש, ואת מגדלת חיים בבטן, והגוף שלך עדיין לא שלך אפילו קצת, הוא נתון למרות החייזר.ית שגדלים שם ומפרים את כל תנאי השכירות, בואו לא נתחיל בכלל לדבר על לידה, והנקה! מה זה הקטע הזה! חלב! יוצא ממך (או שלא, וזה גם נושא מ-אוד כאוב), יצור חי תלוי בך לכל צרכיו, וזה רק הקטע הפיזי. את ממש כמו כל חיה-אמא, או כמו כל אמא משחר האנושות, בלי קשר לזה שהתקדמנו ויש לנו אישיות וצרכים ומודעות עצמית וחלומות להגשים. לביולוגיה, בשלב הזה, יש אפס התחשבות במי שאת, בזה שרצית להיות משהו חוץ מאמא.

וכשאת אמא שגם רצתה לכתוב, ובכן, למי יש כוח לעשות משהו בשלב הזה חוץ מלישון אם כבר נותנים לך ("עולים על יצועי הבנות ומתפללים, שירדמו לפנינו", מתוך "אהבה משותפת") ולאכול ("ומצד שני, את כל הזמן אוכלת./ הגוף שלך לא פנוי להנאה אחרת.", גם מתוך "דיוקנה של אם).המבט החיצוני על מי שאת לא עוזר גם הוא. "אף אחד לא מתבונן בך, / רק בהקשר,/ קשורה לילד, בעל או גנה." מתוך "על המדרכה", מאשר שמבחינת העולם יש לך תפקיד אחד עכשיו. זה לא דיכאון אחרי לידה, אל תגידו לי דיכאון אחרי לידה, זה פשוט להיות אמא.

אבל הנה, בכל זאת, כמו הגוף שהוא פלסלטינה בידי הביולוגיה, גילי משחקת במילים כדי להראות לביולוגיה מה זה. הגוף שלה אולי מוקדש לילדות, החיים שלה אולי מלאי יומיום ושגרה שוחקת, אבל המילים הן שלה, והיא מלהטטת בהן, לפעמים בלעג ("זבוב צה צה/ צא צא/ אינך צעצוע/ לצאצא הזה" מתוך "זה"), לפעמים במשחקיות חיננית ("הוקל לה?/הקלו המים?/הכלה/כבר לא/מכילה./המים/ירדו לה." מתוך "הקל לה?"), תמיד נוגעת באיזה עונג בסיסי בשירה, מחדירה בכוח אסתטיקה ליומיום השוחק, שלפחות משהו יהיה יפה.

גילי לא מרחמת לרגע. היא מחטטת ברגעים של לידה, של עייפות, של כעס על הילדות שגזלו ממנה את עצמה וחיבלו בזוגיות שלה, ובמקביל מעוללת דברים דומים למילים, עושה בהן כבשלה, משחקת בהן, מקמטת אותן, מרכיבה אותן מחדש. התוצאה היא ספר שירה חד וחודר.

באופן מטריד ביותר, ההקדשה שגילי כתבה לי בספר נמחקה. עשו עם זה מה שתרצו.