ביקורת: תבשילים חריפים מהמטבח הטטארי

בואו נתחיל בעטיפה: כמה העטיפה של "תבשילים חריפים מהמטבח הטטארי" יפה? וכמה השם שלו מושך? מאוד. זה כמה. עד כאן קל. והאמת צריכה להיאמר, חיסלתי את "תבשילים חריפים מהמטבח הטטארי" בימים ספורים. ובכלל, שיתוף הפעולה בין הכורסא הוצאה לאור לבין Tesha Neshamot – תשע נשמות מוצא חן בעיני. הם מוציאים ספרים שובבים, לא מובנים מאליהם, מתורגמים לעילא.
סולפיה, הבת הבלתי מוצלחת של רוזה, נכנסת להריון. רוזה מאוד לא מרוצה. היא אף פעם לא מרוצה ובאופן כללי הסביבה והאנשים שמקיפים אותה לא ראויים לה כלל. היא תעשה כל מה שהיא יכולה כדי לנסות להיחלץ מהמצבים המבישים שהיא ומשפחתה נקלעים אליה כיוון שהם מתגוררים במדינה סובייטית ששמה לא יעלה על דל שפתיה בשום שלב של הספר, ו"כל מה שהיא יכולה" זה ממש המון כשהמטרה מצדיקה את כל האמצעים.
עכשיו נסתבך קצת.
רוזה, המספרת הכי דומיננטית שתמצאו, היא דמות מכשפת. היא מאוהבת בעצמה וכל כך לא מרוצה מסביבתה שזה מצחיק, אבל מאוד מהר זה הופך לעצוב ואז לעצוב יותר, והקוראת לא יכולה שלא לחוש שבוחנים את גבולותיה. בואו נראה כמה אפשר להעמיס על הקוראת: היכן הצחוק שלה יהפוך לאי-נוחות? היכן אי הנוחות תהפוך לקושי? היכן יהפוך הקושי לאימה? במובן הזה, הספר לא קל על אף שהוא נקרא בקלילות.
המלאכה הספרותית שעושה כאן אלינה ברונסקי ומתרגמת היטב נועה קול מרתקת. המחוייבות לטוויית דמותה של רוזה מרשימה. אל תחפשו עומק פסיכולוגי שיצדיק את רוזה. אנחנו יודעות שהילדות שלה הייתה מאתגרת, אבל זה עולה באופן אגבי ביותר וזה לא תירוץ וגם בכלל לא העניין. לא עולה פה שום חמלה כלפי הדמויות, ואם קשה לכן עם ספרים שלא מרחמים (על הקוראות ועל הדמויות) עדיף לעבור הלאה. אבל אם מעניין אתכן לבחון את גבולות האמפתיה שלכן, לקרוא פרוזה אפלה ומצחיקה גם אם היא גורמת לכל הרגשות הנ"ל ולעקוב אחרי בניית דמות באופן מופתי, יש פה בית ספר לכתיבה.