ביקורת: הבית אשר נחרב

באיחור אלגנטי קראתי סופסוף את "הבית אשר נחרב".
יכולה לתרץ עד קץ הימים למה אבל עזבו, העיקר שקראתי.
יש לי הרבה מה לומר על הספר הזה וכל מה שאני רוצה להגיד זה "ואוו ואוו ואוו" כי מאיפה להתחיל בכלל.
אוקיי.
מההתחלה.
מה קורה בספר.
ד"ר אנדרו פ. כהן, אקדמאי ניו-יורקי דגול ואהוד, איש מוצלח ומצליח לכל הדעות, מתחרפן אט אט.
עד כאן העלילה. 

עכשיו לגבי האופן שבו היא מסופרת.
רובי נמדר (דיסקליימר: קרוב משפחה שלי איכשהו! בן-דוד מדרגה כלשהי! כבוד וייקר לעדה המשהדית!) לוקח את הקוראותים שלו למסע עם אנדרו בלי למהר לשומקום. באמצע הספר עדיין מרגישות שזו ההתחלה. אבל זה בסדר, כי הוא עושה את זה בכזו יד בוטחת שאת סומכת עליו ונותנת לו להוביל בקצב שלו.
הקצב הזה, יש לומר, מאוד לא ישראלי ונותן לספר מימד של יצירה קלאסית. יש כמה וכמה מפתחות לאורך הספר שהקוראת המיומנת יכולה לקחת כדי לנסות לנחש מה יקרה בסוף, אבל זו שלפניכם לקחה את כל המפתחות שזיהתה, עסקה בספקולציות לרוב וזה לא עזר לה בכלל. היא הגיעה לסופו של הספר המומה ונרגשת, מתפעמת ממלאכת המחשבת של היצירה הזו.
אז כן, אולי אפשר היה לקצץ קצת בשומנים, להוריד אחת מתוך 64275 המופעים של המילה "גרוי" על הטיותיה, אבל ואוו ואוו ואוו. ואוו. יאללה לקרוא.

הבית אשר נחרב / רובי נמדר, כנרת זמורה ביתן