לא היה לי סיכוי מול "הקברט ההיסטורי של פרופסור פבריקנט", שירמי פינקוס הוציא כבר ב-2008 ואני עדיין בועטת בעצמי שלקח לי 10 שנים להזיז את ישבני לכיוונו. הוא אנושי, הוא מצחיק, יש בו יידיש, הוא עוקב אחרי קברט, כמה רע זה יכול להיות?
פרופבור הרמן פבריקנט הרכיב את הקברט שלו מחבורה של ילדות יתומות שהוא טיפח כשחקניות. הן מציגות תמונות הסטוריות כמו "קולומבוס מגלה את אמריקה", "מוצרט הקטן בארמונה של מריה תרזה", "ארטמיס ואדוניס" והלהיט "מדאם קירי מגלה את הרדיום". השנים חולפות, הפרופסור הולך לבית עולמו ומוריש את התיאטרון לאחיינו הרמן.
אנחנו מלווים את השחקניות המבוגרות כבר בתהליך השינוי שהתיאטרון עובר תחת הידיים החדשות, כשמדי פעם נשלח חוט עלילתי אל עברה של כל שחקנית, ומול הנמסיס של התיאטרון, זופיה פבריקנט, אמו של הרמן, שמנסה להביא למפלתו של התיאטרון.
פה ושם מופיע איור של ירמי פינקוס, שבדיי ג'וב שלו הוא מאייר וקומיקסאי נהדר, שזה מקסים ומענג ולא קורה לנו לעיתים קרובות כמבוגרים. המספר, כדרכם של מספרים ביידיש או בסגנון יידיש האהובים עלי מאוד, לא מהסס לספר לנו מה הוא חושב ולוקח אותנו במיומנות רבה בין נבכי כמה וכמה עלילות וזמנים במקביל. ובאופן כללי, רוב משך הקריאה נעתי בין מנעד רגשות של צחוק עד דמעות לבין דמעות. אני רוצה לקרוא את הספר הזה שוב. אני רוצה לפגוש את רוב הדמויות בו. אני אוהבת את הספר הזה. תודה ירמי פינקוס, תודה עם עובד.
הקברט ההסטורי של פרופסור פבריקנט / ירמי פינקוס, עם עובד
ציפי גוריון - אשת ספר 