אמש סיימתי לקרוא את הממואר הקולינרי "ארוחת ערב עם אדוארד" של הכורסא הוצאה לאור. כחסידת ממוארים כתובים היטב וכחסידת אוכל, אני כמובן חסידת ממוארים קולינריים, ושימח אותי שהוא יצא. מאז "אמנות הבישול הסובייטי" הנהדר (שיצא ב ידיעות ספרים) לא פגשתי אחד שמצא חן בעיני ממש.
אז "ארוחת ערב עם אדוארד" נכתב על ידי איזבל וינסנט, שבתקופה חשוכה בחייה פוגשת את אדוארד, אביה של חברתה, אדם בן 93 שמזמין אותה לארוחות נפלאות שבמהלכן הם מדברים על חייה הלא מאושרים לצד בן-זוגה ועל געגועיו של אדוארד לאשתו פולה. כל פרק מוקדש לארוחה ומתחיל עם התפריט של אותה ארוחה.
היה פה את כל מה שצריך כדי שזה יהיה נהדר, אבל עלי זה לא כך כך עבד. חיבבתי את אדוארד, את הכנות של איזבל, אבל קצת הרגשתי שמנסים בכוח לרגש אותי ושזה לא עובד. לא קיבלתי מספיק מאיזבל, אדוארד נשמע מעניין אבל לא קיבלתי מספיק גם ממנו. הקטע הקולינרי נחמד מאוד אבל אפשר היה לרוץ יותר גם איתו. עוד קצת מההיסטוריה של איזבל, עוד קצת על ההיסטוריה של אדוארד, ואולי הייתי יותר מחוייבת אליהם. יש בכתיבה של וינסנט איפוק שלא הולם ממוארים, היא כביכול חושפת הרבה אבל למעשה אני לא ממש מרגישה שאני מכירה אותה, כך שנשארתי קצת לא פה ולא שם וחבל. עדיין: למי שאוהבת ממוארים קולינריים כדאי לשים יד על עותק, מדובר בספר חמוד והאוכל של אדוארד מעורר תיאבון).
ארוחת ערב עם אדוארד / איזבל וינסנט, מאנגלית: אורה דנקנר, הכורסא
ציפי גוריון - אשת ספר 