השבוע התקיים המפגש האחרון בסדרת המפגשים האחרונים של שלושת מועדוני הקריאה שהנחיתי השנה, כך שאפשר סופסוף לסכם את מה שהיה לאחד הדברים הכי מעניינים וכיפיים שיצא לי לעשות. מפעל הפיס, שהם אלה שהרימו את הפרויקט הנהדר הזה, רצו לחגוג 25 שנה לפרס ספיר וגם להנציח את אביגדור יצחקי, יו"ר מפעל הפיס המנוח שאהב ספרים אהבת נפש, ויצרו קול קורא למי שמעוניינים לארח מועדוני קריאה. המרכז לספריות וספרות בישראל – שהוא גוף ספרותי שמחזיק ריכוז מרשים של א.נשים שאני אוהבת ועושים דברים מגניבים – קישרו בין כולם לכולם, וכך יצא שבפברואר 26, לפני עידן ועידנים ולפחות מלחמה אחת, התחלתי להנחות שלושה מועדוני קריאה שונים זה מזה קומפליטלי.

אם כך, פעם בחודש נסעתי לקיבוץ רוחמה, לספרייה בחריש ולבית של דני ושיר ברמת אביב, ועשיתי את מה שאני הכי אוהבת לעשות: לדבר עם א.נשים על ספרים. כל קבוצה הייתה שונה מאוד מרעותה, וכולן מגוונות מבחינת הרגלי קריאה, מגדר, גיל ומה שלא תרצו. מכל אחד מהמפגשים האלה יצאתי גבוהה בכמה סנטימטר רוחני אחרי שעוד שיחה התחילה מלדבר על ספר, דמות, קו עלילה, רעיון, חוויה – והפכה לשיחה על החיים שלנו כאן ועכשיו ועל מי אנחנו.

לכל מועדון היו שישה מפגשים: אחד הוקדש לזוכה בספיר, "שכול וכישלון וזומבים" מאת אמיר חרש, אחד לזוכה בספיר ביכורים, "סיטארה" מאת רוני פרצ'ק, באחד התארח סופר לשיחה – וכך הצטרפו אלינו יניב איצקוביץ' בחריש, שמעון אדף ברוחמה ורענן שקד ברמת אביב למפגשים מסקרנים ומאירי עיניים (אני רוצה להאמין שגם עבורם, כי אני מאוד גאה בקבוצות שלי) – ובשלושת המפגשים שנותרו בחרתי את הספרים בהתאם למה שחשבתי שיהיה מעניין לחברות וחברי המועדונים לקרוא ולדבר עליו.

סוכם ש: א. כל קורא וקוראת צריכים לחוות מועדון קריאה ב. אפילו כשדיברנו על ספרים שהיו מי שלא אהבו איכשהו היה מעניין, לפעמים אפילו יותר! ג. הלוואי שאפשר יהיה להמשיך ולהיפגש. הלוואי שזה יקרה.