אלה דברים שנשאתי בהשקת הזום לספרה הנפלא של טל ניצן, "הנוסעת האחרונה", שיצא בעם עובד והושק ברוב עם בסיפור פשוט בזום ב-21.5.20. בהשקה נשאו דברים גם אורית צמח ויובל פז. מאחר שלא כולן קראו את הספר, נמנעתי מספויילרים.

אם תרצו לראות את ההשקה כולה בלייב, הנה הסרטון המלא:

אני מדברת אחרונה, ב- 1:08, ואלה הדברים שנשאתי/נסעתי אחרונה (הה!), נראה לי שבלייב זה היה עם הרבה יותר תנופה וקישור למה שאמרו קודמיי, אבל בחרו לכן את המדיה המועדפת עליכן.

אז בואו נדבר על המשפחה האמיתית וזו האלטרנטיבית של נינה.
המשפחה האמיתית של נינה לא באמת מתפקדת בתור משפחה עבורה. בנעוריה, כשההורים שלה מתגרשים, היא מדמיינת סכין יפנית שמנסה לעשות חיתוך נקי בין ההורים, אבל יש דברים שמפריעים לה בדרך : "הדירה והמשכנתא, האוטו… הטלוויזיה והכבלים, החתול… המזכרות, הספרים והדיסקים… וההפרעה הכי מכבידה: הילדה המתבגרת". זוכרות את "כינורו של רוטשילד" של צ'כוב? "ובחדר ההוא – מארפה, תנור, מיטה לשניים, ארונות מתים, שולחן עבודה וכל מטלטלי משק הבית"? גם נינה, כמו מארפה, היא כמו חפץ, יותר גרוע, כמו עול. ואחרי זה מגיע גלעד ולאמא שלה כבר יש משפחה חדשה, וכשהתאומים נולדים, גם אם נינה היא אהובתם, נינה מבינה שמבחינת אמא שלה הם תיקון, הטיוטא הראשונה לא הלכה משהו, אולי עכשיו ילך.
מיכל כהן כתבה מאמר יפהפה בשם "גרעין עיקש" על הספר ועל הקשר שבינו לבין השירה של טל ניצן ושל אלחנדרה פיסארניק, והיא מאירה כמה מוטיבים שלא בהכרח שמים לב אליהם בקריאה ראשונה כשממהרים לדעת מה קורה, ובאמת בקריאה שניה אנחנו רואים כמה בדיוק הנטישה של אמא שלה חשובה. מיכל מצטטת קטע שקוראים מהר מהר כי מוכרחים לדעת מה קורה ובקריאה נוספת נשמע אחר לגמרי, כשנינה מנסה להיזכר אילו פרטים יש בטלפון שלה: "מאז שעזבתי את הבית, הטלפונים של אימא, הנייח והנייד, מופיעים תחת 'מיכל'. אין 'אימא', אין 'בית'…".. זה נשמע אגבי, אבל זה לא שזה לא כואב, זה כל הזמן כואב. היא תופסת כל מיני רגעים בין אמהות לבין ילדות, מקנאה, היא חוזרת שוב ושוב לזה שאמא שלה לא אוהבת אותה ולא דואגת לה, ו"אימא חייבת לאהוב את הילדה שלה...", וזה גם מצוטט על גב העטיפה, "ואם זה משתבש הכול משתבש". אותה מילה, שיבוש, חוזרת גם אצל אתי הילסום בהתייחסות שלה למה שקורה בעולם.
נינה מספרת על חלום על לידתה, "חלום עם איכות מישושית, של זיכרון… אני פוקחת עיניים ורואה את הפנים של אמא מולי… אני רוצה להושיט את היד התינוקית ולגעת בלחי שלה, אבל אז כאילו עוברת מעלינו ציפור (ציפורים הן אחד המוטיבים שמיכל כותבת עליהם אצל טל, והחלום ממשיך:) שאני לא יכולה לראות, איזה צל נופל על הפנים שלה… ופתאום אני מונפת באוויר קר, היא מושיטה אותי בידיים ישרות, שלוחות רחוק ממנה, ומישהו אחר לוקח אותי".

אבא שלה, שמיכל כהן מראה שהנטישה שלו מכאיבה פחות מנטישת האם שכל הזמן חוזרים אליה, פשוט איננו, נעדר. מסתבר שיש לו משפחה חדשה והדרך שלו לספר היא שליחת תמונה של אישה ותינוקת עגלגלה. לא רק זה, אבות נתפסים גם כמזיקים פוטנציאליים במבחר סיטואציות שנינה רואה. ויותר מכולם, גלעד, בן הזוג החדש של האמא שאולי בעיקר שותק, אבל השתיקה הטעונה שלו אלימה מאוד, וכדי לא לספיילר לא ארחיב עוד בנושא גלעד.
כשנינה חושבת על ההורים הנעדרים שלה היא מתעצבנת, כי זה לא שהם מתו, הם קיימים בעולם. "אפילו הכעס עליהם היה פגום".

הבדידות של נינה מאוד נוכחת. לא רק בדידות, כמעט שקיפות. היא אולי גבוהה מאוד אבל כמעט ולא תופסת מקום בעולם מבחינתה, ולפעמים נראה שזה כך גם מבחינת העולם, אם ניזכר באישה שפשוט נכנסת למסלול הנסיעה שלה כשהיא רוכבת. היא בודדה גם כשהיא באובדן שליטה טוטאלי על חייה, וגם אחר כך, כשהיא בתוך תהליך שיקום עצמי ארוך. ומי שמרימה את נינה חזרה מאשפתות היא לא אדם שאפשר לשוחח איתו כדי להפיג קצת את הבדידות. זו אתי הילסום. אתי הילסום היא סוג של אמא-אחות גדולה, אבל היא מוצאת את דרכה אל נינה דרך אפרת, הבוסית, השפית, וכשנינה נמצאת באיזשהו מסע הרס עצמי ולא מגיעה לעבודה, אפרת היא זו שמתקשרת כל יום (בניגוד לאמא, שמקבלת הודעת טקסט שהיא אצל חברים ואפילו לא טורחת לענות, וכשאפרת מתקשרת אליה אומרת לה שזה בסדר ונינה רק מתפרקת קצת אחרי השחרור) עד שאפרת מתייצבת פיזית, מגיעה לקחת אותה. היא לא נוזפת, היא רק מטפלת. היא לוקחת אותה לבית שלה, היא מאכילה אותה. כל מה שהיינו רוצים שאמא תעשה.
היא משאירה אותה בדירה והולכת לעבוד, וחוזרת עם סלט פפאיה. הסלט התאילנדי הנפלא הזה, זה שלוקחים עבורו פפאיה ירוקה, בוסרית, והופכים אותה למנה שנינה מעידה שהיא נדירה במסעדה. אפרת אומרת שיש בה את כל הוויטמינים שנינה צריכה עכשיו, ממש מזינה אותה כמו אמא ציפור, והסלט פוגש את אתי הילסום, שנמצאת בתוך ספר על המדף של אפרת, ונינה פותחת אותו, נשאבת, נתקלת במשפט "מניסיוני אני יודעת שאפשר להפוך כל דבר קשה לדבר טוב". ונינה חושבת, "הניסיון של אפרת לתקן אותי בוויטמינים נראה פחות תמים פתאום…", אותה ואת פפאיית הבוסר אפרת מרככת.

אל האמא החלופית אפרת ואל אתי המשקיפה מתוך מילות הספר מצטרפת הסבתא החלופית ציפור, ציפורה, שנינה פוגשת בשירות הלאומי שלה. ציפור הנהדרת, שמקדישה לנינה כל כך הרבה תשומת לב, אוהבת אותה כמו שהיא, מקשיבה לה בצמא, רוצה לדעת הכול. מיכל כהן, במאמר שהזכרתי קודם, עומדת על כך שציפור נותנת לה את מתנת הנדיבות כשהיא מושיבה אותה, בשקט, להקשיב לשוברט בלי לדבר.
כשיש לנינה יומולדת, היא לא נותנת לה שוברים לרשת אופנה כמו אמא של נינה, או שולחת קצת יותר כסף לבנק עם משפט ברכה אחד כמו אבא של נינה, היא נותנת לה "צעיף אפור יפהפה, דקיק כמו עשוי מקורי עכביש", בדיוק ההיפך מהתווים חסרי האופי לאיזושהי רשת, ומזמינה לה מהאינטרנט – מה שנינה לימדה אותה לעשות – ספר צילום ישן של צלמים יפנים משנות השישים והשבעים. והחגיגה עצמה, בניגוד למשפחה של אמא שלה שחוגגת לה יחד עם ליל הסדר, מכריחה את נינה הצמחונית לשים בשר על הצלחת כדי לא להפריע לחינוך של הילדים, ובאופן כללי מזמינה אותה לאירוע שכולו נשמע די נורא, ציפור מזמינה אותה אך ורק כדי לחגוג לה יומולדת, בתאריך הנכון, עם ברכה נהדרת והרמת כוסית ועוגה.

ועכשיו אפשר לשאול בפולניות "מה עם ילדים"? התאומים, הילדים החדשים של אמא שלה, הופכים יותר לילדים של נינה מאשר לאחיה הקטנים. "את הצחוק הראשון הם העניקו לי, שניהם. המילה הראשונה של עידן הייתה 'מימה', והוא לא התכוון לאימא אלא אליי. זו של ענבר הייתה חד וחלק 'נינה', ומהר מאוד הפכתי ל'ניני'. הם לא התעייפו מלצייץ את השם שנתנו לי, ואני לא התעייפתי מלשמוע, ולענות." מיכל כהן מסיימת עם הקטע הזה ומוסיפה: "וכך, נינה היא גם הזאבה הקפיטולינית, מזינת התאומים, שבזכות מעשה ההצלה שלה ייסדו לימים עיר חדשה: "אני ידעתי שלא אוותר," אומרת נינה, "וידעתי שגם הם יילחמו עליי, שכבר נטעתי בהם גרעין עיקש, אהבה."
ובעוד שלנינה עצמה אין בית משלה, היא נותנת להם את החדר שלה (הם מציעים להחזיר אותו כדי שלא תעזוב את הבית), עושה עבורם את מה שאמא שלה לא עשתה עבורה.

כאמור, הגברים לא יוצאים משהו מהסיפור הזה. אבל ישנו נדב, שמעניק אהבה ללא תנאים. הוא לא מושלם, גידלו אותו בדיוק ההיפך, הוא קיבל אהבה מהרגע הראשון, הוא צועד בביטחון בעולם, וקשה שלא לנטור לו טינה על זה, אבל הוא מאומץ אל המשפחה החדשה של נינה כמי שמעניק לה אהבה ללא תנאים, כמו ציפור, כמו אפרת.
אז נינה הקימה לה משפחה, כמה דמויות פיזיות, דמות אחת מן העבר שתשמש מנטורית בכתבים שנשארו אחריה ונינה כבר מכירה בעל פה, וחושבת אל מי היא תעביר אותם הלאה, אבל לא רק זה. גם הבית הפיזי שאיננו מקבל תחליף. נינה הופכת את תל אביב כולה לבית, והאופניים הם החדר הנע בתוכה. כשהיא עליהם היא מרגישה שהיא במקום שלה. אורית עמדה על הניגודים שבין צפון ודרום תל אביב, וישנו גם האמצע – לא הכול שחור ולבן, והעולם לא כולו רע. מוריץ, למשל, הוא דמות מורכבת, והמשרד שלו יושב בחומה ומגדל, איזור המסגר, על התפר שבין מזרח למערב. והדמויות הטובות ממש הן על הדרך, לא בצפון ולא בדרום, ציפור בצפון הישן, אפרת בכרם התימנים ואיילת, אחותו של נדב, גרה בנחלת יצחק. הן מסמנות אפשרות שפויה יותר, מאוזנת.
וכך, פיסה אחר פיסה, נינה אוספת לה משפחה שראויה לה, כזו שתכסה את הפצעים, מזכירה לנו את המשאלה האחרונה של אתי הילסום, "הייתי רוצה להיות רטייה לפצעים רבים", ובאמצעותה גם נינה הופכת בעצמה לרטייה לפצעיהן של אחרות.

כדי להימנע מספויילרים לא הזכרתי עוד כמה דמויות חשובות, אז מי מכן שטרם קראה, יאללה, גשו, ואני מקווה שבתוך המסע של נינה ושלכן לצד נינה, כשתהיו מאוד מתוחות ונרגשות ורק תרצו להמשיך עוד ועוד, שימו לב לכל המכמנים, הרבדים, החתולים, הציפורים הפינות החבויות והרטיות הקטנות שמפוזרות לכן בין דפי הספר.

איזו תקופה מאתגרת לקריאה. מצד אחד, אני שומעת שיש כאלה שיש להן יותר זמן לקרוא. מצד שני הקשב לא משו גם לאלה וגם לשאר. אבל נראה לי שזה הזמן לספרים שהם גם טובים וגם קריאים, ואני רוצה להמליץ על אחד כזה:

אי אז לפני שהתחילה כל העניין הזה (דמיינו תנועת ידיים ופרצוף תואם של "כל העניין הזה") יצא לטל ניצן ספר חדש, "הנוסעת האחרונה", בעם עובד – הוצאת ספרים בסדרת "ספריה לעם" שבעריכת דבורה נגבי, מאיה פלדמן, יובל שמעוני ומוקי רון. התחלתי לקרוא אותו לפני השינה, קפצתי פנימה כי אי אפשר שלא, ותוך כמה עמודים מיליון טריגרים קפצו עלי והחלטתי להעביר אותו להיות ספר אוטובוס/חדרי המתנה, אבל אז אוטובוסים וחדרי המתנה הפכו לכה נדירים שהוא נזנח קצת, ורק בשבת של לפני שבועיים חזרתי אליו וחיסלתי אותו תוך שעות ספורות. יש לי מיליון דברים להגיד על טל ניצן. שאני מתה עליה ועל מפעלותיה, על השירה שלה ועל התרגומים שלה ועל הנוכחות הקסומה שלה, ועל זה שאני מרגישה שהיא איתי המון גם אם זה רק דרך הספרים, כי חבצואלה ואני קוראות בערך שבע פעמים בשבוע את "דנית הביישנית ודניאלה אין דומה לה" שטל כתבה לגילאי ראשית קריאה ויצא בשנה שעברה בהקיבוץ המאוחד – ספרית פועלים והוא סיפור חברות והתגברות מקסים וכיפי שלא נמאס לנו ממנו.
בכל מקרה, לענייננו: בנוסעת האחרונה יש לנו את הגיבורה נינה סימון. כן, ככה קוראים לה, בגלל אמא שלה שמעריצה עד אינקץ את הזמרת, אבל לבת שלה היא לא מצליחה להקשיב באמת. ונינה סימון היא דמות נהדרת והכול בה מעניין, אבל זה ספר מתח פה הלו, אז העלילה היא זו שבמרכז. והעלילה לא מפסיקה לרוץ ולהפתיע: נינה עובדת בעבודה מפוקפקת עם אנשים מפוקפקים, היא גרה באיזור מפוקפק, ובגלל שעזרה למישהי מסכנה בשדה התעופה היא מסתבכת עם אנשים מפוקפקים. כמו כן המילה "מפוקפק" היא אחת המילים האהובות עלי בעולם כולו. נינה כבר עברה המון בחיים שלה והיא תסתדר, השאלה היא רק איך.
נינה נתקעה עם משפחה לא משהו בכלל, אבל כל הדמויות שעוזרות לה בחיים, והן סוגשל משפחה נבחרת, נהדרות אחת אחת, בין אם הן סבתות מאומצות או בוסית שהיא שפית מגניבה או אם הן מישהי שחיה בשנות הארבעים של המאה הקודמת בהולנד ומדברת עם נינה באמצעות היומנים שלה (היי אתי הילסום, אני אוהבת אותך אפילו יותר עכשיו). גם האופניים שלה הן דמות בסיפור, ונושאות אותה ברחבי תל אביב ומשמשות כלי חשוב בעלילה, תרתי, ויש פה שילוב נהדר ונדיר בעיני של מתח עם עולם מרובד ומרתק.
כל פרט שאוסיף יהיה ספויילר, אבל אם לא היה ברור – נינה סימון מדהימה ואני רוצה לקרוא עליה עוד.
אז יאללה, זה הזמן לקנות ספרי מקור. קנו בחנויות העצמאיות שצריכות עכשיו את כל הסיוע שאפשר, או ישירות מההוצאה. הנה, סידרתי לכן לינק.

נשאתי דברים על "הנוסעת האחרונה" של טל ניצן בהשקת הזום שנערכה בזום של סיפור פשוט, אפשר לקרוא/לצפות בהם כאן.

את ההרצאה הזו, שמבוססת על התזה שלי, הרציתי כבר המון פעמים ואני גאה בה ואוהבת אותה מאוד. תזכירו לי את זה אם תראו אותי מסתובבת כסהרורית יום לפני ההרצאה וממלמלת באימה שאין לי מה ללבוש.
הפעם אני מעבירה אותה בחלל המיוחד של המקרר, מקום שפעם שכנו בו חדרי הקירור של השוק הסיטונאי בתל אביב והיום מארח סטודיואים, תערוכות, מפגשים והרצאות.
אז בואו ביום חמישי הקרוב, 19/12, בשעה 20:30, זה יעלה לכן 40 ש"ח כולל בירה.
פה יש איוונט בפייסבוק, והנה עוד קצת על ההרצאה:

תלמי אליהו, מושב קטן בחבל אשכול שעבר תהליך מרתק של חזרה בתשובה, הצמיח מתוכו שלושה מוזיקאים יוצאי דופן: גבריאל בלחסן והאחים שלום גד ואביב גדג' (וכמובן, להקת אלג'יר המופתית של גדג' ובלחסן).

כל אחד מהם מתעסק בדמותו של אלוהים מול האדם המאמין ועושה שימוש בחומרים שיש לבית הכנסת להציע.

במסגרת ההרצאה נבחן איך מתייחסים השלושה, במילים, בלחן או בביצוע, אל המקום ממנו הגיעו ואותו עזבו? מה כל כך מיוחד בבית הכנסת של תלמי אליהו? איך חזן משתלב בבארבי? מה טיב הקשר בין גבריאל בלחסן ואלוהים? ואיך המדבר קשור לכל זה?

על כל זאת ועוד תרצה ציפי גוריון, שכתבה את עבודת התזה שלה על המוזיקאים של תלמי אליהו והקשר שלהם לבית הכנסת.

גילי חיימוביץ' ואני גו ויי באק.

אני חושבת שהשקת ספרה "עונת המוך" היה אחד האירועים הראשונים שנכחתי בהם בסיפור פשוט. גילי חיה אז בחו"ל, אבל הקפידה לבוא לבקר את החנות בביקורי מולדת ותמיד שמרה על קשר. יש גם איזה חוט ירושלמי דקיק כזה שמחבר בין ירושלמיות, לוידעת אם אתן מודעות אליו. כבר די מזמן היא שלחה לי את "אורות נחיתה", ספרה האחרון שיצא בהוצאת עתון 77, וכמו שקורה לפעמים עם שירה, צריך לחכות לרגע הנכון עד שהלב יהיה פתוח לקלוט ולקרוא, בטח כשזו שירה שנודעת בנקודות שיש לי הרבה מה לומר עליהן, כך שלקח לי זמן, אבל הנה, סופסוף, סליחה גילי.

השירים של גילי, לפחות מאז שהכרתי אותם, הם שירים של גוף. הגוף על כל חלקיו נוכח ומשחק תפקיד, ממש דמות בפני עצמו, אבל רק בקריאה הזו שמתי לב עד כמה השפה משחקת לצידו. מתוך הקריאה ב"אורות נחיתה" אפשר לשרטט דיוקן של משפחה, משפחה שחזרה מחו"ל ארצה, לגבעתיים, משפחה של אמא ואבא ושתי בנות, לכאורה פסטורליה, אבל בגוף ובשפה רואים כמה הפסטורליה מתעתעת, כי הגוף כולו מושאל לצרכים אחרים, "קצה שלך תמיד נעוץ איפשהו", היא כותבת ב"דיוקנה של אם".

אני לא מכירה הרבה שירים שנכנסים לקישקעס של המצב הזה, המצב הפסיכי לחלוטין הזה של להיות אמא. מצב שבו הגוף שלך לחלוטין מופקע מרשותך. זה מתחיל עוד קודם, עם הוסת, מה זה הדבר המטורף הזה ואיך זה קשור אלי בכלל, את שואלת את עצמך, המומה, בגיל העשרה, ואז עד שאת סופסוף איכשהו מתרגלת, נגיד, מגיע השעון הביולוגי שלא מתחשב לרגע במקום שלך בעולם, זה בכלל לא משנה מי את, את עכשיו חייבת להחזיק תינוק ביד, הרחם שלך פועמת בעוז למראה כל בטן הריונית ברדיוס של עשרים מטר, ואז הזוועה הזו שעוברת על חלקנו כשאנחנו לא מקבלות בכזו קלות את מה שאנחנו רוצות, ואז, הנה, הנס התרחש, ואת מגדלת חיים בבטן, והגוף שלך עדיין לא שלך אפילו קצת, הוא נתון למרות החייזר.ית שגדלים שם ומפרים את כל תנאי השכירות, בואו לא נתחיל בכלל לדבר על לידה, והנקה! מה זה הקטע הזה! חלב! יוצא ממך (או שלא, וזה גם נושא מ-אוד כאוב), יצור חי תלוי בך לכל צרכיו, וזה רק הקטע הפיזי. את ממש כמו כל חיה-אמא, או כמו כל אמא משחר האנושות, בלי קשר לזה שהתקדמנו ויש לנו אישיות וצרכים ומודעות עצמית וחלומות להגשים. לביולוגיה, בשלב הזה, יש אפס התחשבות במי שאת, בזה שרצית להיות משהו חוץ מאמא.

וכשאת אמא שגם רצתה לכתוב, ובכן, למי יש כוח לעשות משהו בשלב הזה חוץ מלישון אם כבר נותנים לך ("עולים על יצועי הבנות ומתפללים, שירדמו לפנינו", מתוך "אהבה משותפת") ולאכול ("ומצד שני, את כל הזמן אוכלת./ הגוף שלך לא פנוי להנאה אחרת.", גם מתוך "דיוקנה של אם).המבט החיצוני על מי שאת לא עוזר גם הוא. "אף אחד לא מתבונן בך, / רק בהקשר,/ קשורה לילד, בעל או גנה." מתוך "על המדרכה", מאשר שמבחינת העולם יש לך תפקיד אחד עכשיו. זה לא דיכאון אחרי לידה, אל תגידו לי דיכאון אחרי לידה, זה פשוט להיות אמא.

אבל הנה, בכל זאת, כמו הגוף שהוא פלסלטינה בידי הביולוגיה, גילי משחקת במילים כדי להראות לביולוגיה מה זה. הגוף שלה אולי מוקדש לילדות, החיים שלה אולי מלאי יומיום ושגרה שוחקת, אבל המילים הן שלה, והיא מלהטטת בהן, לפעמים בלעג ("זבוב צה צה/ צא צא/ אינך צעצוע/ לצאצא הזה" מתוך "זה"), לפעמים במשחקיות חיננית ("הוקל לה?/הקלו המים?/הכלה/כבר לא/מכילה./המים/ירדו לה." מתוך "הקל לה?"), תמיד נוגעת באיזה עונג בסיסי בשירה, מחדירה בכוח אסתטיקה ליומיום השוחק, שלפחות משהו יהיה יפה.

גילי לא מרחמת לרגע. היא מחטטת ברגעים של לידה, של עייפות, של כעס על הילדות שגזלו ממנה את עצמה וחיבלו בזוגיות שלה, ובמקביל מעוללת דברים דומים למילים, עושה בהן כבשלה, משחקת בהן, מקמטת אותן, מרכיבה אותן מחדש. התוצאה היא ספר שירה חד וחודר.

באופן מטריד ביותר, ההקדשה שגילי כתבה לי בספר נמחקה. עשו עם זה מה שתרצו.

לקח לי נצח לגמור את Bird by Bird, ספר הכתיבה המקסים של אן למוט. וזה לא בגללה, זה בגללי. הוא כה אפקטיבי שקצת התביישתי שאני לא יושבת לכתוב אלא קוראת אותו במקום. ז'תומרת, זוהי המלצה חמה. אן למוט מצחיקה, וכותבת בכנות חסרת מעצורים על דברים שמעסיקים כותבימות. על הפחד; על הציפיות; על המלאכה הסזיפית היומיומית; כבר אמרתי על הפחד?
בהתאם, היא מציעה דרכים פרקטיות להתמודד ונקודות מבט שונות שיעזרו לכל התהליך להיות הרבה יותר נעים וטוב, עם שפע דוגמאות מצחיקות וגם מרגשות מהחיים.
כבר שנים שאני מתכננת לקרוא את הספר הזה, אבל איכשהו זה לא קרה, ואחרי ההמלצות החמות מאוד של Roni Gelbfish – שגם שכנעה את הוצאת עברית להוציא מהדורה חדשה של התרגום לעברית ("ציפור ציפור", בתרגומו של יואב כ"ץ) – לא נותרה ברירה.
אם אתן כותבות, אם אתן רוצות לא להרגיש לבד בתוך זה, זו התחלה מצוינת.

מקום אחד
חוש אחד (או: אחד שישנו ואחד שאיננו)
וארז ביטון רוקח מהשניים קסם.
מתוך "בית הפסנתרים", הוצאת הקיבוץ המאוחד

אוהבת את צרפת, מתה על פריז, חולה על פטיסרי, מעולפת על ברברה. בקיצור, ויוה לה פראנס.
אבל עוד משהו לאהוב בגללו את הצרפתים היא תנועת האוליפו, תנועה של אמנים אוונגרדיים שפשוט המציאו לעצמם חוקים ויצרו על פיהם. כך, למשל, קיבלנו ספר שלם של ז'ורז' פרק כפרעליו בלי האות E. או, ועל זה בעצם רציתי לספר היום, את "תרגילים בסגנון" שכתב רמון קנו.
קנו כתב שתי פסקאות שמתארות סיטואציה אורבנית יומיומית, ואז כתב אותן בעוד 99 דרכים. אולי זה נשמע לכן כמו פוטנציאל לשיעמום או ללאות, אבל ואוו, לא. זה נפלא. זה מצחיק, זה מעורר השראה וגורם לנו לחשוב על כתיבה, על קריאה, על אינטרפרטציה ועל וריאציות ועל עוד מילים לועזיות ובקיצור, זה ספר חובה. בעיקר לכותבימות. התמזל מזלנו ורותם עטר תרגמה את הספר באופן מופתי, כשתקראו תבינו כמה.
הוצאת מקום לשירה הוציאה, הנה קישור לרכישה, שלא תפספסו.