"הזמנים הרועדים שלנו", ספר השירה החדש של יערה שחורי, מלא בציפורים ובצמחים ובכבישים ובשמיים ובעונות, מלא רחש של עיר, מלא ברעד ובפליאה ובניסיון הנואש לחיות, לאהוב, להחזיק ולא רק לשרוד.
אני קוראת בו לאט לאט נפעמת מהמוזיקה שהיא יוצרת בחיבור בין המילים, ונזכרת איך פעם, לפני הספירה, היא התארחה בסדנת שירה שערכתי למפגש שיצאנו ממנו כולנו מלאי השתאות אחרי שגילינו מחדש מה שירה יכולה לעשות, כשיערה הציעה שנשתמש בכוח של השירה כדי להפעיל את העולם. לזמן בעזרת השירה אדם שהיינו רוצים שיגיע למקום מסוים, למשל. הרי אפשר לבקש את זה, יש לנו מילים.
"בעולם שהכרנו להם", יערה כותבת בשיר "אנחנו קוראים לילדים", "אין מי שמצוה על כל עלה: גדל". אבל בשירה אפשר לצוות. אלוהים מתמעט בחיינו, אנחנו משתמשות במילים, באותיות, בשמות, כדי לנסות להשיב אותו, אבל דימוי השמיכה החמה הנבעטת, היפהפה, מבהיר – זה לא בשליטתנו. אוקיי, בסדר, אבל אנחנו ננסה. נמשיך. אלוהים יחמוק, יחלוף, אבל אנחנו ננסה לכסות, נקרא לילדים שישובו, נשתמש במילים, נשתמש בשירה, ננסה לחיות, ננסה להראות את היופי השבור שמקיף אותנו.
איזה מזל שעדיין אפשר להשתמש במילים.
איזה מזל שיש שירה בעולם.
איזה מזל שיש יערה.
ציפי גוריון - אשת ספר 