זוכרות קסטות?

יצא ככה שקראתי בזה אחר זה שני ספרים על קסטות. האחד חדש לגמרי, השני מחכה לי על המדף כבר עידן ועידנים וגם התחלתי לקרוא אותו מתישהו וזנחתי כי התחשק לי משהו אחר. בכל מקרה, יש לנו פה שני ספרים על קסטות, לא עניין מובן מאליו במיוחד, גם אם אחד ותיק יותר מהשני. זה לא הדבר היחיד המשותף להם, שניהם מגוללים סיפור חיים דרך קסטות, האחד במכוון והשני במקרה.
ב- Love is a Mix Tape רוב שפילד, עיתונאי מוזיקה, מגולל את סיפור חייו דרך מיקסטייפים שהכין ושהכינו לו אחרים. הספר יצא ב-2007 ובתחילת כל פרק רשימת השירים כתובה ממש כמו על קסטה.

כל קסטה מייצגת תקופת חיים מסוימת, כשהוא מרפרף על ילדותו ומגיע די מהר לעיקר, מהות הסיפור, חייו המשותפים עם זוגתו רנה. בכנות, הפרק הראשון שקראתי בזמנו עושה עבודה כל כך טובה שקשה להמשך לעמוד בקצב.

נראה שלפעמים הקסטה היא רק תירוץ לספר את קורותיהם של הזוג שחייו סבבו סביב מוזיקה בחור נידח בארה"ב, אבל יש הצדקה פואטית ואישית לסיפור הזה, ונראה שלקראת הסוף שפילד נזכר כמה טוב הוא יכול לכתוב וחוזר לשם. זה ספר חמוד ומרגש שחובבי גראנג' ואינדי אמריקאי יאהבו וסקרנים יוכלו למצוא בו רשימות השמעה מפורטות, אבל שני עניינים העיבו על הקריאה: משפט אחד בלתי נסלח על להקות של בנות פלוס פטרונות מסוימת על רנה, ואינספור הביקורות המהללות והמשתפכות שקצת הגזימו עם הבילד-אפ.

הקסטה השחורה של ניר מטרסו, לעומת זאת, היא עניין חד פעמי לחלוטין, וסביר להניח ששפילד הפסיד מזה שקראתי אותה לפניו. אני אוהבת ספרים כאלה, שהם לגמרי משל עצמם ולא מזכירים כלום, שיש בהם חיפוש אובססיבי אחרי משהו שהמחבר מנסה בכל כוחו להבהיר לקוראת שנמצאת באפלה ולאט לאט מצטרפת אליו.

מטרסו הוא אנימטור וקומיקסאי ומוזיקאי, והוא מספר סיפור כזה בדיוק. בתחילת הניינטיז חבר השאיל לו קסטה שחורה. הוא בתורו השאיל אותה לחבר אחר שאיבד אותה. הוא לא יודע מה היה על הקסטה הזו אבל הוא זוכר בדיוק איך זה נשמע, ואחרי שנות תהייה הוא מחליט לצאת למסע חיפוש. "המחשבה", הוא כותב בגלוי לב למישהי שהוא מבקש ממנה רזידנסי בערד, "היא להקציב זמן ידוע מראש כדי לא להיסחף למערבולת זמן-תודעה שתהפוך את המוח שלי למיץ".

אבל יש פה בכל זאת מערבולת מסוימת. יש בספר חלקים שהם לגמרי רומן גרפי אבל כאלה שמתעדים מקומות אמיתיים ודמויות אמיתיות, יש ציטוטי שיחות בינו לבין חברים מהעבר, גם פה, אמיתיים ובלתי מצונזרים, כולל ה"אההה" וה"אני לא זוכר", יש שיחות וואטסאפ ושיחות במסנג'ר, כולן מצויירות כך שאנחנו יודעות בדיוק היכן הן התרחשו, יש קישור לאלבום באנדקאמפ שבו מטרסו ניסה לשחזר את המוזיקה שהוא זוכר מהקסטה ועוד ועוד.

אנחנו במסע החיפוש הזה לצידו, כשהתשובה לחידה, מסתבר, בעצם לא כל כך חשובה, כי על הדרך נתוודע לחייו של מטרסו באותה תקופה, חבר ב"מהפכה המיותרת" החתרנית, כותב קומיקס, עובר מדירה לדירה בתל אביב, נוסע לברלין, שומע המון מוזיקה (הרבה יותר עלומה מזו של שפילד וזוגתו) ויוצר. תכלס, זה מין סיפור חניכה של אמן, אם ממש רוצים.

ועם כל הבחילה מנוסטלגיה, יש פה געגוע צובט לב לצד האנלוגי של המוזיקה. לשריטות הקטנות ששומעים על הקסטה המוקלטת, לאפשרות להקליט משהו שבכלל שומעים בחדר בפטיפון ליד הטייפ, כולל הרעשים של המחט והסטופ והפליי. להרגשה המיוחדת של לקבל ממישהו מיקסטייפ ולגלות מה בחרו לתת לך, מה רוצים שתכירי. לקנייה של קסטות בערימה ורישום מדוקדק על הפתק המצורף של מה יש בפנים – או לא. אנחנו כבר נדע בדיוק מה זה. אז איפה עוד אפשר לקנות קסטות ריקות?

הקסטה השחורה/ניר מטרסו. הקיבוץ המאוחד, 2020.
Love is a Mix Tape/Rob Sheffield. Broadway 2007. 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s