על "ציפור, לאן את נוסעת?" של שלומית כהן-אסיף

דברים נרגשים שכתבתי על "ציפור, לאן את נוסעת?" של שלומית כהן-אסיף לרגל יום הולדתה בקבוצת "המסע אל האי אולי", למקרה שאתן לא שם:

כבר נצח אני רוצה לכתוב לכן על "ציפור, לאן את נוסעת?" של שלומית כהן-אסיף, והנה הזדמנות פז, יום הולדת.
אם הייתי מדברת בעל פה, הייתן שומעות כמה אני נרגשת. כי כשאני קוראת את השירים של שלומית כהן-אסיף בתור מבוגרת, אני נזכרת מייד איך היה להיות ילדה. בשירים של "ציפור, לאן את נוסעת?" פחד, עצב ואהבה נחווים בגדול, מכל הלב. ההתבוננות בעולם, הסקרנות, ההשתאות, המשאלות – לכולם יש מקום. ובספר, בכולם יש תמימות נקייה אבל לא נאיבית ובעיקר, בעיקר לא מתיילדת.
אנחנו יכולות לכתוב 100 פוסטים על "לכתוב לילדים בגובה העיניים" או פשוט לקרוא שיר כזה."
עמדתי על הבמה
ודקלמתי בקול.
באמצע השיר בכיתי
כי פתאום היה חושך גדול.

אחרי ההצגה אמרו לי:
'אף פעם לא תהיה שחקן,
אתה פוחד מהחושך הקטן'
הם ראו שנבהלתי
הם ראו שבכיתי
הם ראו הכל.
והם לא ראו
שהחושך היה גדול."
(חושך גדול)

הילד של "ציפור, לאן את נוסעת?" מסתכל סביבו ומדווח. הוא רואה דברים שקורים סביבו בטבע, מדמיין לעצמו שיחות בין זברה לג'ירפה לצב ותחרות של צבים, מדמיין פרח שיכול להריח אותו, מדמיין מה מרגישה ידית של דלת, משוחח עם ציפור, שואל שאלות ומביע משאלות בלי סוף. אין גבול לדמיון וככה, כשאני קוראת בשירים, אני מרגישה איך הדמיון שלי נפקח שוב לכל האפשרויות.

"נשלח לשמש מכתב
לפני שתשקע במערב.
נבקש שגם מחר תזרח
שתחייך ולא תשכח.

בבוקר נפתח את החלון
גם את התריס נפתח,
ואם השמש שוב תופיע
סימן שהמכתב הגיע."
(מכתב לשמש)

ובין כל הרגשות הגדולים ואינסוף האפשרויות שהדמיון מציע, הילד של "ציפור, לאן את נוסעת?" מתחיל לראות את עצמו בעולם. הוא לא רק מתבונן החוצה אלא גם פנימה, מפענח מי הוא בתוך המשפחה, מול החברים, אפילו מול אלוהים.

"אני כבר לא שואל
איפה הירח גדול יותר,
בחלון שלי
או בחלון שלך, אבנר.

אני כבר לא שואל
למי יותר חורים במכנסים
למי יש יותר כיסים,
למי יש עודף ולמי חסר:
לי או לך, אבנר.

אני כבר לא שואל
לדרקון של מי
יש יותר ראשים,
לדרקון שלי
או לדרקון שלך, אבנר.

אני כבר לא שואל
למי פחות, למי יותר,
כי אני זה אניו
אתה זה אבנר."
(איפה הירח גדול יותר)

בין ההתייחסות לאמא ולאבא, לסבא, לחבר ולמושא אהבה, לדובי ולטבע, הילד נשאר גם לפעמים לגמרי לבד עם הפחדים והדאגות. ואין צורך להציע מייד נחמה או להביא מבוגר שיגיב (וכשיש מבוגר שמגיב, דעתו לא תמיד מתקבלת). יש מקום לפחד. יש מקום לחרטות. כך ב"דברים שסיפרתי ולא סיפרתי",

כך גם ב"לא נמר, לא פנתר" הקטן:

"החלום הבהיל אותי,
זה לא היה נמר
ולא פנתר.
חלמתי שביום ההולדת
אני קטן יותר"
(לא נמר, לא פנתר)

אבל אפשר גם להתגבר על פחד ובדידות. לבקש לרדת מהרכבת, להביע משאלה להיות קצת יותר טוב, להבקיע עוד גול כדי שיהיו לי עוד חברים. ואפשר גם להתריס, לדמיין איך אמא של המפלצת שמפחדת מילדים מרגיעה אותה ש"ילדים וילדות יש רק באגדות", ולתכנן בדיוק איך נענה למכשפה חג'ובה (ב"ילד טעים") כשתרצה לאכול אותנו.

השירים השובביים האלה מוסיפים לספר המקסים ממילא הזה עוד קסם, ולראיה, שוב, "ילד טעים".רואות שאני רוצה לצטט כאן את כל השירים? ולצלם גם לא מעט מהאיורים של גיל-לי אלון-קוריאל, שמלווה בשקט ובעדינות את השירים, נותנת להם מקום אבל מוסיפה שמיכת צבע רכה. "ציפור, לאן את נוסעת?" יצא ב-2010, כשרובנו כנראה כבר לא היינו ילדות, אבל שווה לחפש אותו ולקרוא אותו כמבוגרות, או להקריא אותו לילדימות מבחוץ.

תודה לשלומית כהן-אסיף על הספר היפה הזה (ועל כולם!), יומולדת שמח!
ציפור, לאן את נוסעת?/שלומית כהן-אסיף, איורים: גיל-לי אלון קוריאל. עם עובד 2010.