לפני שנתיים וחצי בערך, כשהייתי בדרך לשיעור יוגה, התקשר אלי חיים הר-זהב ואמר "אני רוצה לכתוב ספר על המלחמה ברצועת הביטחון. לא על לבנון הראשונה ולא על השנייה. אני רוצה לספר את הסיפור של התקופה שאף אחד לא הכיר בה, אבל כל מי ששירת שם לא ישכח לעולם. מה אני צריך לדעת כדי להוציא ספר?".
ואמרתי לו ששוק הספרים על הפנים אבל ששוק הספרים תמיד על הפנים, ושאם הוא רוצה לכתוב, שייכתוב, ואני אעשה כמיטב יכולתי לעזור.
וחיים נסע לראיין יותר מ-50 אנשים, וכתב וכתב וכתב, וכשהוצאות דחו או לא רצו להתחייב או התמהמהו – הוא הוציא את הספר בעצמו בעזרת מימון המונים, והספר יצא והתפוצץ.
אנשים שבקושי קוראים ספרים היו חייבים לקרוא את הספר הזה כי הם היו שם, והוא סיפר עליהם, סוף סוף. הם לא היו לבד. מ- 1982 עד 2000, 18 שנה של ילדים-גברים שחיו ונפצעו ומתו והיו חלק מהיום יום של רצועת הביטחון, ומאז שיצאו מלבנון לא היה ברור מה הם בעצם עשו שם כל הזמן. ונפתחה קבוצה שהוקדשה לסיפורים מהתקופה הזו, ונפתח ועד כדי שיכירו בתקופה הזו ברצועת הביטחון כמערכה.
וזה קרה.
אתמול גנץ נתן אישור סופי, קיבל את המלצת הרמטכ"ל, וכל מי ששירתו שם יקבלו אות מערכה. זה נשמע קטן, אבל זה צעד ענק. לכל מי שהיה שם, לכל אלה שהבנים שלהם מתו שם, לכל מי שסובל מפוסט-טראומה, לכל מי שהחברים שלו מתו, לכל מי שהעביר שם שנים בשירות סזיפי. זה ייכנס לספרי ההיסטוריה.
תוך כדי עבודה חיים אמר לי שלא אכפת לו כסף ולא אכפת לו כלום, הוא רק רוצה להזיז משהו, לקבל הכרה, שאנשים יזכרו שזה קרה, שהמלחמה הזו לא תהיה אבודה כמו שהיא עכשיו.
והוא כתב את הספר שלו, והוא לא רק הזיז משהו, הוא שינה את העולם.
ואם תרצו לקרוא את הספר הזה, ההיסטורי, החשוב, היפה, אפשר לקנות אותו ישירות מחיים, כאן.
ציפי גוריון - אשת ספר 