על "השבועה הנמהרת שלנו"

לפני הכול אני צריכה לומר: זו גם סקירה של ספר, אבל זה יהיה גם וידוי על קריאה מסוג מסוים.
בערב יום כיפור דודה שלי מתה. היא מתה בחטף, והתקופה הזו של השנה גם ככה רצופה עומס רגשי ובאופן כללי אולי שמתן לב שהשנה הזו כולה רצופה עומס רגשי.
ומה שקרה זה שאחרי שבכיתי קצת וחשבתי עליה קצת מייד הלכתי לחפש ספר. "השבועה הנמהרת שלנו" של ברין גרינווד ניצב בראש אחת מערימות הספרים שעוד לא קראתי, והעטיפה שלו יפה, ואני בדרך כלל בעניין של הספרים בסדרת "עין טובה" שארז רווה עורך בעם עובד, אז בחרתי בו. ואז קראתי כמה שעות. ולמחרת, ביום כיפור עצמו, הסתגרתי בחדר (מאוד לא מובן מאליו עם שתי ילדות קטנות וסגר) וקראתי עוד כמה שעות, עד שהספר נגמר וגם היום כמעט נגמר.
ובשעות האלה שקעתי לחלוטין בעולם של זי ושל ג'נטרי. זי היא גיבורה נהדרת, שסיפור החיים שלה עמוס ומורכב והיא מצחיקה ועצובה ונאלצת לחיות במציאות שבה זה שאחותה נחטפה במסגרת בריחה של כמה אסירים מבית הכלא זה פשוט עוד משהו שקורה בחיים שלה, אבל היא צריכה להתמודד איתו יחד עם האחיין בן החמש שלה והאמא האגרנית והאוביסית שלה והמשפחה הווייט-טראשית שלה (היא אמרה) והרגל הכואבת שנדפקה בתאונת אופנוע וחובות מפה ועד להודעה חדשה שגורמות לה לא לבחול בשום עבודה.
אבל למרבה המזל יש לה אביר. פשוטו כמשמעו. ג'נטרי, שהיא פגשה בפיזיותרפיה, נראה בהתחלה כמו סטוקר, אבל זה פשוט חלק מעניין האבירות. הוא יודע שהיא הגבירה שלו ושהוא צריך להגן עליה בכל מחיר, אז הוא צריך להיות שם בשבילה. הוא מדבר אנגלית של ימי הביניים – זה המקום למחיאות כפיים סוערות למתרגמת, מרב זקס-פורטל – והוא יודע להילחם בחירוף נפש, וזי בדיוק ממש צריכה סיוע אבירי. וסיוע בכלל.


הספר מסופר מכל-מיני נקודות מבט, אבל זי היא גיבורתו הבלתי-מעורערת, ובשעות הקריאה האלה הייתי קצת היא וקצת אמא שלה (לא כמו האמא האמיתית, אמא במובן של דאגתי עליה ורציתי להגן עליה ולחבק אותה), והייתי גם אמא של ג'נטרי והייתי שבויה בהרפתקה המפוקפקת והמפחידה שלהם אבל גם בכל הרגעים היפים שבתוכה, וכשהספר נגמר לא רציתי שהוא יגמר, רציתי עוד. רציתי להמשיך להיות איתם ורציתי להיות בעולם שלהם ומבחינתי, באותן שעות, זה היה הספר הכי יפה בעולם.
יום כיפור עבר מזמן, והספר כבר התרחק ממני, ואני כבר מתארחת בעולם של רומן עב-כרס אחר לגמרי, אבל "השבועה הנמהרת שלנו" חדש יחסית וראיתי כמה סקירות שלו, ולא רציתי לקרוא אותן, כי מה אם יכתבו משהו שפתאום יגרום לי לפקפק בתחושה שזה הספר הכי יפה בעולם?
עבורי, זה בכלל לא משנה אם הספר לא ממלא אחרי איזשהם חוקים של איזשהו ז'אנר או אם איזשהו גיבור אמר משהו מטריד מאוד ואין לזה התייחסות או שהסופרת מתעללת בחיות (אני סתם ממציאה פה דברים, כן? זה ספר מושלם. מושלם!). הספר הזה היה בדיוק מה שהייתי צריכה. הוא נתן לי עולם לחיות בו ודמויות לחשוב עליהן כשהעולם הנוכחי שלי היה ממש עגום, והייתי צריכה להשהות קצת את ההתמודדות איתו.
אז לכו לקרוא את "השבועה הנמהרת שלנו" בדחיפות, אבל בבקשה אל תשתפו אותי אם יש לכן ביקורת עליו. הוא הספר הכי יפה בעולם.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s