אני נורא רוצה לכתוב על "עיניים אדומות" של מגי אוצרי, שיצא בשנה שעברה בהוצאת כנרת, וקשה לי. מהרבה סיבות. אבל אני אתחיל, וזה יקרה, ואתן תבינו לבד לפחות חלק מהסיבות שבגללן זה קשה.
קודם כל, מדובר בדיסטופיית YA, כשהדיסטופיה היא מגפה. או יותר נכון, מה שקרה בעקבות התפרצותה של מגפה.
המגפה התחילה מזמן, והתוצאות ההרסניות שלה הביאו אותנו למקום שבו נפגוש את רות, הגיבורה, ב-2064: כל אוכלוסיית המדינה מחולקת למחנות סגורים על-פי שיוך דתי ומעמדי (חילונים/דתיים לאומיים/חרדים/ערבים/ערבים ישראלים). אסור לגעת אחד בשני מחשש להדבקה, יש מעט מאוד חשמל, כמעט ואין אוכל, ואם יצאת לאזור שבו מותר לך ללקט משהו (וכבר אין ממש מה) תצטרכי לעבור דרך שלושה גלאים כדי לבדוק אם נדבקת.
אם נדבקת – מגלים אותך למחנה אחר, אומרים שזה למטרות מחקר. יש לך 100 יום של חסד לפני שהעיניים שלך יהפכו לאדומות ותשתגעי, תהפכי למה שמכונה "שטריאה". מעבר למתחם הלקטים משתרע עזאזל, שורץ שטריאות.
רות, הגיבורה שלנו, בת 15. אמא שלה נדבקה ונלקחה מהם, הפכה לטראומה מדממת. אבא שלה והיא לא ממש מסתדרים. קיבא אחיה הגדול מתגייס בעוד כמה ימים. יש לה את תום, החבר שלה, והמציאות, בגדול, נוראית. ואז רות ותום יוצאים, רק לרגע, ממתחם הלקטים לעזאזל, והמציאות הופכת להרבה יותר מורכבת. מכל בחינה.
יש לציין שחיסלתי את "עיניים אדומות" מהר מאוד, בתוך פחות מיממה. וזה לא רק המתח והדמויות והעולם, שכבודם במקומם מונח. זה גם איזה רעב (סליחה) כי הנה, מישהי פה, אצלנו, בארץ, כבר כתבה על מגפה. כמו בזו שאנחנו בעיצומה כרגע, מתרחשים מאחורי הקלעים המון דברים פולטיים וחברתיים, ואולי יש בספר איזו תשובה? אולי היא יודעת מה יקרה? אולי יש משהו שאפשר להשתמש בו? אני מזהירה את עצמי לא להיכנס לזה יותר מדי, כי מגי אוצרי כתבה מגפה אחרת גם אם היא דומה, כי היא סופרת מוכשרת אבל לא מגדת עתידות, כי מה זו אשמתה שאני קוראת את הספר הזה בספטמבר 2020, אכולת חרדות ודאגות.
אני רוצה להמליץ על "עיניים אדומות", אבל אני מוסיפה גרגר של מלח: אם אתן מחפשות אסקפיזם, זה לא פה. אבל אם אתן אוהבות דיסטופיות נוער, ועוד נדירות כאלה, שמתרחשות כאן, תעיפו את גרגר המלח הזה ופשוט לכו לקרוא.
ציפי גוריון - אשת ספר 