הרהורים על קניית ספרים מתחשבת

חודשים האחרונים קם הקולקטיב הספרותי – The Literary Collective, יוזמה ברוכה ומשמחת שבמסגרתה התאגדו כמה מההוצאות האהובות עלי.
משתפת פוסט שכתבתי בסלון שלהם, סלון הקולקטיב הספרותי, ובו הרהורים על קניית ספרים מתחשבת, מו"לות עצמאית ואהבת אדם:

השנה לא היה לנו שבוע הספר, או עשרת ימי הספר, וזה מבאס. לא כי חסרים לי הלחות או המוזיקה המעאפנה, אלא כי חסר לי המפגש עם אנשי ונשות הספר, בעיקר אלה חדורי השליחות, עם האש בעיניים והאופטימיות הנדרשת כדי להיות חלק קטנטן בשוק הספרים. אלה שמוציאים ספרים שבדרך כלל לא נמצא בערימות ענק צבעוניות ברשתות, אלה שעושים עבודת בחירה בפינצטה ומשקיעים את נשמתם כדי שמי שבוחר ספר מההוצאה שלהם בטוח יצא עם ספר טוב.
אני אוהבת להקביל את שוק הספרים לשוק האוכל (האוכל, לא המזון, הדגשה של מייקל פולן שמבדיל בין ההתבוננות במוצר על רכיביו התזונתיים לבין מה שאנחנו אוכלים ונהנים ומתקיימים ממנו). אם פעם לא היה אכפת לנו במיוחד מה אנחנו אוכלים, הרי שהיום אנחנו מתעסקים בזה כל הזמן. גם מבחינת ההרכב התזונתי, אבל יותר חשוב ויותר מעניין – מי גידל את הירקות ואת הפירות? כמה גלגולים הם עברו עד שהגיעו אלי? לאן הכסף הולך?
את השאלות האלה נדמה לי שכדאי לשאול גם על כל ספר שאנחנו רוכשות. האם קניתי את הספר ברשת שמשלמת לעובדיה פרוטות, עושקת את המו"לים ובקושי מחזיקה ספרות טובה, או שקניתי אותו ישירות מההוצאה, או בחנות עצמאית שבוחרת בקפידה כל ספר, שכל אשת צוות בה אוהבת ספר ואוהבת אדם, שנלחמת על קיומה? האם חיזקתי הוצאה שאני סומכת עליה, שכל ספר בה הוא לטעמי? האם מי שכתבה, מי שערכה, מי שתרגמה את הספר מקבלת איזכור ראוי? האם היא מקבלת שכר ראוי?
בתוך הצער על שבוע הספר שנדחה ישנה גם ההכרה שאנחנו נמצאים באמצע ספר היסטוריה. כלומר, אנחנו בתקופה שיכתבו עליה ספרי היסטוריה כי מגיפה עולמית וזה. אנחנו לא יודעות מה הקורונה תעולל לשוק הספרים. אבל אנחנו יודעות שאנשימות תמיד ירצו לקרוא ותמיד ירצו ספר טוב. וכשעולם התרבות בוער, זה שצמח לנו קולקטיב ספרותי שמאגד כמה מההוצאות שאת האנשימות שלהם אני הכי אוהבת לפגוש בכיכר, זה דבר גדול ומשמח.