"אני כתבתי כדי שתהיה לילד שמחת חיים, כל אחד רוצה לפעמים להתבדר אחרי יום עבודה ולשכוח הכול. אז למה אם ילד מתבדר ושמח זה לא חינוכי? קודם כל צריך למשוך את הילד לקרוא. ואפשר לעשות מחקר ולבדוק אם 'קופיקו' גרם למישהו להיות בלתי-חינוכי. להפך, הם קראו, ביקשו עוד ופנו לכיוון אחר."
כשהיינו קטנים, אחי אהב את קופיקו. אבל הוא התקשה קצת בקריאה, ואני רק רציתי עוד. אז הייתי מביאה מהספרייה בכל פעם ספר אחר של קופיקו והייתי מקריאה לו לפני השינה. זה הפך למנהג שארך לדעתי כמה שנים, אולי עד שהיה בכיתה ד', כי הוא המשיך לאהוב את קופיקו והיו מספיק ספרים, וזה הרגיש קרוב ונעים ומצחיק וכיף ואחר לגמרי מהריבים הרגילים של אח ואחות שבדרך כלל רבו עד שאמא שלהם תלשה שיערות.
"לכתיבה יש לי חומר עד אין סוף. כל מה שקורה בבית, בכיתה. צריך רק לפקוח את העיניים. די לי לראות משהו – ואני יכולה לבנות על זה סיפור שלם. 'קופיקו' למשל הוא גיבור כל החוויות שהיו בבית. יש בסיפורים משהו שקרה באמת, אבל כתבתי הכל בצורה היתולית"
תודה תמר בורנשטין-לזר (2020-1927), על הרגעים הנעימים שיצרת לכל כך הרבה ילדימות בארץ. הדר ליקטה את הציטוטים מתוך לקסיקון אופק לספרות ילדים, זמורה ביתן 1985.
בתמונה: הקופיקו הראשון.
קופיקו האורח: סיפורים עליזים לילדים מאת תמר בורנשטין, הציורים: א. אריה. הוצאת א' זלקוביץ
ציפי גוריון - אשת ספר 