על האסופית, ועל מסעות בספרות ילדים

באתגר העטיפות המסתובב ברחבי הפייסבוק את מתבקשת לבחור את העטיפה בלי לומר דבר. אבל מאז שהעליתי את העטיפה שלה אתמול בפרופיל האישי שלי, אני ממש מוכרחה לומר משהו על האסופית, על איך שהיא מצאה אותי.
כשהייתי כנראה בת 9 או 10 או משהו כזה, הייתה לנו שכנה מלמעלה, מיכל/סמדר. כלומר, בקומה מעלינו חיו שתי נשים, בצד אחד גרה מיכל/סמדר, ובצד השני גרה סמדר/מיכל, אבל אני בשום פנים ואופן לא זוכרת מי הייתה מי. אם קוראים לך סמדר/מיכל ובשנות ה-80 גרת ברחוב אפרתה 25 בירושלים, בקומה השלישית, בדלת השמאלית, אלפי התנצלויות על זה שאני לא זוכרת מי מהן את.
אבל אני זוכרת שיום אחד דפקת על הדלת שלנו והושטת לי ספר ישן מאוד, קצת מתפרק, שלא שמעתי עליו קודם, והשם נשמע לי עתיק כמו שהספר נראה. אמרת לי שזה ספר שמאוד אהבת כשהיית ילדה, ושאת יודעת שאני אוהבת לקרוא ושאת חושבת שזה יתאים לי. סיפרת שהייתה לך חברה ג'ינג'ית ושהייתן משחקות באן שרלי ודיאנה, והשארת אוצר בידיים שלי.
הייתי ילדה ג'ינג'ית, אמנם רק חצי יתומה ומתקופה אחרת ומקום אחר ובלי שלל בתי יתומים ומשפחות אומנות בעברי, אבל מבולגנת, מגושמת, אחת שקוראת כל היום ומדברת בשפה גבוהה, שפתאום מצאה אחות.
קראתי עליה שוב ושוב ושוב. התביישתי בכמה שהיא דמתה לי ובמבוכה שהיא מעוררת, וגם אני כנראה. שמחתי בדיאנה ובבית שאן מוצאת לה אצל מרילה ומת'יו, טעמתי את יין הדומדמניות, רציתי לבכות מבושה על השיער הכחול, בכיתי בכל פעם מחדש כשמת'יו מת. מתישהו החזרתי את הספר כי כבר היה לא נעים, אבל כעבור כמה חודשים דפקתי על הדלת של סמדר/מיכל וביקשתי אותו שוב, והיא העניקה לי אותו בשמחה.
אז זה לכבוד שכנות שרואות את הילדה שגרה בקומה למטה, ויודעות בדיוק איזה ספר לתת לה.