על "נגד הטבע" מאת תומס אספדל

בסוף השבוע הקודם גמרתי לקרוא את "נגד הטבע", מאת תומס אספדל, שיצא בהוצאת לוקוס ותרגמה מנורווגית שירה חפר (עורכת לשון: שירה שטיינמץ, הגהות: עדי חבין), ומאז אני מדברת עם עצמי.
מצד אחד, הגיבור, הדובר, בן דמותו של הסופר, עצבן אותי.
מצד שני אין ספק שעברו עליו עניינים לא פשוטים ושהוא בחר בחירות נכונות פה ושם, והוא בהחלט אנושי.
מצד שלישי, יאללה יאללה, אז היה לך רומן עם צעירה, לקרוא לזה "נגד הטבע" כאילו זה לא קורה המון (נקודה שהעלתה ציפי פישר במקום אחר)?!
מצד רביעי הוא מדבר על עצמו ולא על הסביבה, הוא אהב אותה באמת ובתמים וליבו שבור.
מצד חמישי, הוא מתייחס לסביבה, הוא מצטט הרבה ממכתבי אבלר ואלואיז, הוא קרא לספר "נגד הטבע".
מצד שישי, כפי שכבר הבנתן, יש דמות מורכבת, יש אמירה מורכבת, אפשר לדון בזה – אבל הספר כתוב כל כך יפה.
וזהו לב העניין, כי הכתיבה של אספדל נפלאה. הוא זה שמדבר עם עצמו. בציטוטים, בזכרונות, בהתמודדות עם מה שהיה ועם מה שעכשיו, בפרוזה שהיא לפעמים שירה ולפעמים משחק, הוא פורש את הדברים: כך היה. לפני כן היה כך. עכשיו כך. אני כך. אם יש דמות ספרותית מושלמת היא כנראה לא מעניינת, אבל אני לא דמות ספרותית, אני אדם כותב.
ובכן מיסטר אספדל, המושבעים ייקחו את כל הראיות בחשבון, הם עוד לא חזרו. אבל אני סקרנית לגבי שאר הספרים שלך.