ביקורת: הסיפור של הילדה האבודה

אמ;לק: רוצו לקרוא את "הסיפור של הילדה האבודה"

ובאריכות מה:
רוצו לקרוא את "הסיפור של הילדה האבודה". כלומר, אם קראתן כבר את שלושת הכרכים הראשונים ברביעיית הרומנים הנפוליטניים של אלנה פרנטה, שתרגם אלון אלטרס ביד אמן והוציאה הספריה החדשה.
בכרך הרביעי אנחנו מצטרפות לאלנה וללינה בגיל שלושים ומשהו ונלווה אותן עד גיל שישים ומשהו. אם קראתן את שלושת הכרכים הראשונים, אני לא צריכה לספר לכן מה מצפה לכן. קריאה סהרורית, רעבה לעוד מסיפורן של לנו ולינה, מתבוססת בזוהמה של השכונה הנאפוליטנית, משתוקקת לדעת מה קורה הלאה.
לנו כהרגלה לא חסה (וגם לא מלפפון. סליחה. אני אמחק את זה עכשיו. או שלא. נראה בהמשך אם אצליח להיות מבוגרת בקשר לזה. כנראה לא) על הקוראות וממש כמו בכרכים הקודמים, מצאתי את עצמי מייבבת באוטובוס די מהר וגם מפספסת תחנה כי הייתי כה שקועה בספר. והוא נגמר, גודמניט, הוא נגמר.
וזה לא שאני לא רוצה עוד. הייתי קוראת עוד 1800 עמודים עליהן. למעשה כל מה שאני רוצה לעשות עכשיו זה להתחיל את הכרך הראשון שוב ולקרוא הכול מההתחלה ולא מן הנמנע שזה מה שאעשה, כי אני בטוחה שהגמיעה המהירה של הספרים גרמה לי לפספס פרטים שיזהרו בקריאה שניה.
אני מנסה להסביר את סוד הקסם של הרומנים הנפוליטנים למי שלא קראה אותם. נעם פרתום כתבה בזמנו שזה כמו הארי פוטר לנשים, ויש בזה משהו, לפחות בחוויית הציפיה שליוותה אותנו בשנים האחרונות ש"נו כבר, מתי יצא עוד כרך, אני כבר חיייייייבת לדעת מה קורה עם לנו ולינה ולגלגל על השפתיים שמות של מקומות באיטליה ולרצות לדעת לדבר בדיאלקט", ולהתכווץ כי למה למה למה כל כך קשה ולהתמוגג כשסופסוף יש קצת נחת. אבל מעבר לעלילה זו הכתיבה החותכת של פרנטה, שמאבחנת באבחות חדות חוויות אנושיות ונשיות, בסיסיות ומורכבות, באופן צלול.
אז כן, מניסיון העבר אני יכולה לומר שיש איזה 10% מאוכלוסיית הקוראות שלא עפה על הרומנים הנפוליטניים. אם ניסיתן לקרוא את הראשון ולא נכנסתן לזה, עזבו, עברו הלאה. אבל אם התחלתן לצלול לעולם הכהה של השכונה בנאפולי, פנו זמן ותאי מוח וקחו נשימה עמוקה, כי יהיה קשה מאוד לצאת.