צוקרברג אני עצבנית עליך לאללה.
כתבתי ביקורת על "צבים" של מוריה דיין קודיש והכול נמחק לי. נמחק איי טל יו. כולה הוספתי סטיקר של סופר-צב לתמונה, מה אתה מוחק לי הכול?!
פייסבוק טיפש. כן, אמרתי את זה. פייסבוק טיפש.
בכל מקרה, סליחה מוריה שאני מלבישה על הביקורת שלך את זעמי על האכסניה.
אני אקח נשימה עמוקה ואתחיל מההתחלה.
התחלתי בגילוי נאות (כתבתי "אתן יכולות לקרוא לזה גילוי נאות, אתן יכולות לקרוא לזה שולמית", זה הצחיק אותי מאוד) שמוריה ואני למדנו יחד בבן-גוריון בסדנה למתקדמים עם שמעון אדף, ואיך אומרות, כבר אז ידעתי! שמוריה כותבת נהדר. שהיא משחקת בשפה כמו בפלסטלינה ושהדמויות שלה אמיתיות להכאיב.
ואת זה היא הביאה לספר הביכורים שלה, "צבים", שיצא לאחרונה בכנרת זמורה-ביתן דביר
המורה יעל חיה עם בן זוגה ושני ילדיה הקטנים בישוב בדרום. אחד הילדים הפרועים בבית הספר משוטט בשדה בזמן אזעקה וטיל נופל קרוב אליו ונובטת בו נבואה. הוא מרגיש שרק יעל תדע לפרש את הנבואה שלו. רובד נוסף של הסיפור נרקם בזוגיות המתפוררת של הוריו, והכול כאמור כתוב נהדר.
כאן פתחתי רשימה של הפכים מפתיעים בספר הזה, השתמשתי בנקודות פסיקים והכול. השפה מאוד דיבורית ועם זאת לא פשוטה אפילו קצת. הספר נגמע בלגימות גדולות, ממש בשעות ספורות, אבל אין בו שום דבר קליל. לדמויות הפשוטות והיומיומית לכאורה קורים דברים מאוד לא יומיומיים, קודש וחול מתערבבים, ופה בעיני אפשר היה למתוח את היריעה ולתת עוד מקום לנבואה ולפרשנות. ועם זאת, זה ספר נהדר ואני מחכה בסקרנות לספר הבא של מוריה. יאללה.
צבים / מוריה דיין קודיש, כנרת זמורה ביתן
ציפי גוריון - אשת ספר 