ביום השואה בכיתה א' המורה שרה שאלה אם יש לנו סיפורים של סבא או סבתא על השואה, ואני קמתי וסיפרתי על סבא צבי, שהיה בגטו ורשה, והצליח לברוח משם עם שני חברים, הם עברו מסע מפרך שפירטתי את עלילותיו, ואז בליל סערה אחד באמצע שדה חיטה ענק פגע בהם ברק! אחד מהחברים נהיה עיוור והשני חירש, אבל בעזרת סבא שראה ושמע הם הצליחו להמשיך לברוח ולהגיע לארץ ישראל. סבא צבי אמנם נולד בפולין אבל המשפחה שלו היגרה לארה"ב לפני המלחמה וכל הסיפור הזה הומצא לחלוטין על ידי ילדה בעלת דמיון מפותח שממש ממש רצתה להיות חלק מהדבר הזה.
עד עכשיו אני מרוצה מהמורה שרה שלא עצרה אותי והקשיבה בסבלנות להרפתקאות סופר-סבא ובריחתו ההרואית והלא אמינה בעליל.
עד עכשיו אני מרוצה מהמורה שרה שלא עצרה אותי והקשיבה בסבלנות להרפתקאות סופר-סבא ובריחתו ההרואית והלא אמינה בעליל.
בינתיים גדלתי קצת ואני רוצה להמליץ על שני ספרים יפים יפים ופחות מובנים מאליהם.
האחד הוא "השמיים שבתוכי", המאגד את רשומות יומנה של אתי הילסום (בתמונה), צעירה הולנדית, בשנים 1941-1943. זה לא ספר שואה במובן הרגיל של המילה, אלא מסע אל תוך נפשה של אישה אינטיליגנטית שהעולם סביבה הולך ומתפורר. "השמיים שבתוכי" יצא בהוצאת כתר ספרים ב-2002 בתרגומה של שולמית במברגר (ולפני כן ב-1985 בשם "חיים כרותים").
השני הוא "בלי פרחים ובלי כתרים" מאת אודט אלינה, ציירת קומוניסטית יהודיה. זהו ספרון קטן, פרגמנטים יבשים, מהירים, שכתבה מיד עם שחרורה מבירקנאו בניסיון להוציא אל הנייר את מה שעבר עליה שם, לצד רישומים שסגנונם דומה. בניגוד ל"השמיים שבתוכי", זה בהחלט ספר שואה, שאפשר לנסות ולקרוא אותו כמין ספר המשך: מה עובר על אישה צעירה ואינטיליגנית בבירקנאו? "בלי פרחים ובלי כתרים" יצא בהוצאת סמטאות ספרים ב-2011 בתרגומה של חגית בת עדה.
ציפי גוריון - אשת ספר 