בוקר ושבוע טוב לחובבות הספרים הקולינריים, קחו פנינה: פלפל חריף לארוחת בוקר של ג'יי רייאן סטראדל, יצא בכתר ספרים עם הוצאת "כנפיים".
אווה נולדה במידווסט של ארה"ב לאבא שף ולאמא סומלייה, כך שאין שום הפתעה בכך שהיא מגדלת פלפלים ברמות חריפות משתנות כבר בגיל 12 ומתחילה לעבוד במסעדות לא הרבה אחר-כך. העניין הוא שאווה לא יודעת שהיא נולדה לאבא שף ולאמא סומלייה. אמא שלה עזבה כשאווה הייתה בת כמה חודשים, אבא שלה מת מהתקף לב כעבור עוד כמה חודשים, הדודים שלה מגדלים אותה כאילו הייתה שלהם ולא מספרים לה על עברה.
הסיפור מקפץ קדימה בזמן בלי רחמים, בכל פעם כמה שנים קדימה, מכמה נקודות מבט, כדי לצייר לנו את תמונתה של אווה ההופכת לשפית שמבשלת ארוחות שמתעלפים בהן והקוראת יכולה רק להזיל ריר ולשבת על קצה המושב כשהקריירה של אווה מתקדמת.
מעבר לדמותה של אווה, גדל גם מקומו של האוכל ושל תרבות האוכל בעולם שבו היא חיה: שווקי איכרים; מודעות למקורותיהם של חומרי הגלם; אלרגנים ועוד, ומשפיע על חייהן של הדמויות.
ראשית, יש לציין, אווה היא דמות נהדרת ומיוחדת עד כדי כך שהתעצבנתי על כל דילוג בזמן כי רציתי לדעת מה קרה לה בזמן שחלף. באותו הקשר אגלה שהופתעתי לגלות, כשגמרתי לקרוא את הספר, שהסופר הוא גבר ולא אישה.
שנית, זה מהספרים שיש בהם מתכונים באמצע. מצד אחד חמוד ובמקרה הזה גם שימושי, שכן מדובר במתכונים שלחלוטין אפשר לשחזר בבית (אני רוצה להכין את כל מתכוני החיתוכיות), מצד שני, לפעמים השילוב שלהם בטקסט טיפ'לה מלאכותי.
שלישית, חיסלתי את הספר הזה בגמיעות גדולות ובתענוג רב. מעבר לאווה, יש כמה דמויות נהדרות ממש שלא היה אכפת לי לקרוא ספר שלם עליהן וחשתי בגידה מסוימת כשהן קיבלו פרק אחד בלבד. התרגום (של אורלי מזור-יובל) שוודאי לא היה פשוט במקרה הזה, העלה אצלי פה ושם גבה עם ביטויים מתורגמים-משהו של הדמויות הצעירות יותר, אבל ידוע שאני פיינשמעקרית וזה לא הפריע לי, כאמור, לחסל את הספר ולהגיר ריר. כבר דיברנו על כמויות הריר שהזלתי? כל כך הרבה ריר.
בפינת הקטנוניות: העטיפה מהממת, השם לא מדוייק (אף אחד לא אוכל שום פלפל חריף לארוחת בוקר) אך אפקטיבי וחמוד.
אווה נולדה במידווסט של ארה"ב לאבא שף ולאמא סומלייה, כך שאין שום הפתעה בכך שהיא מגדלת פלפלים ברמות חריפות משתנות כבר בגיל 12 ומתחילה לעבוד במסעדות לא הרבה אחר-כך. העניין הוא שאווה לא יודעת שהיא נולדה לאבא שף ולאמא סומלייה. אמא שלה עזבה כשאווה הייתה בת כמה חודשים, אבא שלה מת מהתקף לב כעבור עוד כמה חודשים, הדודים שלה מגדלים אותה כאילו הייתה שלהם ולא מספרים לה על עברה.
הסיפור מקפץ קדימה בזמן בלי רחמים, בכל פעם כמה שנים קדימה, מכמה נקודות מבט, כדי לצייר לנו את תמונתה של אווה ההופכת לשפית שמבשלת ארוחות שמתעלפים בהן והקוראת יכולה רק להזיל ריר ולשבת על קצה המושב כשהקריירה של אווה מתקדמת.
מעבר לדמותה של אווה, גדל גם מקומו של האוכל ושל תרבות האוכל בעולם שבו היא חיה: שווקי איכרים; מודעות למקורותיהם של חומרי הגלם; אלרגנים ועוד, ומשפיע על חייהן של הדמויות.
ראשית, יש לציין, אווה היא דמות נהדרת ומיוחדת עד כדי כך שהתעצבנתי על כל דילוג בזמן כי רציתי לדעת מה קרה לה בזמן שחלף. באותו הקשר אגלה שהופתעתי לגלות, כשגמרתי לקרוא את הספר, שהסופר הוא גבר ולא אישה.
שנית, זה מהספרים שיש בהם מתכונים באמצע. מצד אחד חמוד ובמקרה הזה גם שימושי, שכן מדובר במתכונים שלחלוטין אפשר לשחזר בבית (אני רוצה להכין את כל מתכוני החיתוכיות), מצד שני, לפעמים השילוב שלהם בטקסט טיפ'לה מלאכותי.
שלישית, חיסלתי את הספר הזה בגמיעות גדולות ובתענוג רב. מעבר לאווה, יש כמה דמויות נהדרות ממש שלא היה אכפת לי לקרוא ספר שלם עליהן וחשתי בגידה מסוימת כשהן קיבלו פרק אחד בלבד. התרגום (של אורלי מזור-יובל) שוודאי לא היה פשוט במקרה הזה, העלה אצלי פה ושם גבה עם ביטויים מתורגמים-משהו של הדמויות הצעירות יותר, אבל ידוע שאני פיינשמעקרית וזה לא הפריע לי, כאמור, לחסל את הספר ולהגיר ריר. כבר דיברנו על כמויות הריר שהזלתי? כל כך הרבה ריר.
בפינת הקטנוניות: העטיפה מהממת, השם לא מדוייק (אף אחד לא אוכל שום פלפל חריף לארוחת בוקר) אך אפקטיבי וחמוד.
יאללה לכו לחפש אותו ואל תשכחו לצייד את המקרר קודם במלא חמאה (מסחר הוגן, מפרות חופש שנחלבו מרצונן החופשי על-ידי חלבן אוהב).
פלפל חריף לארוחת בוקר / ג'יי רייאן סטראדל, מאנגלית: אורלי מזור-יובל, הוצאת כנפיים וכתר
ציפי גוריון - אשת ספר 