הוא מהספרים האלה שכשמספרים את העלילה שלהם לא נשמעים משהו, איפמלו ואובינזה היו זוג מאז התיכון, אבל בתור סטודנטים הם מתחילים להבין שאין להם יותר מדי מה לחפש בניגריה ושהם צריכים לשאוף לחו"ל. איפמלו נוסעת לארה"ב, מושא חלומותיו של אובינזה, ואילו הוא לא מצליח לקבל ויזה ונוסע לאנגליה. הספר מלווה אותם, על פי רוב מנקודת מבטה של איפמלו ומדי פעם מנקודת מבטו של אובינזה.
יש עוד כמה דברים שאפשר לומר על העלילה, והופתעתי כשגמרתי לקרוא וקראתי את גב הספר וגיליתי שם דברים שהם לחלוטין ספויילרים בעיני, אבל העלילה היא לא באמת העניין פה.
העניין הוא הסגנון החד והעולם של הדמויות, המרקם הצפוץ שלו. איפמלו מתבוננת בעיניים פקוחות בארה"ב, ביחסי לבנים-שחורים, שחורים-שחורים, ולא מעט פוסטים מהבלוג שלה שזורים לאורך הספר ופוקחים גם את העיניים שלנו. חוויות ההגירה, במקרה של שני הגיבורים, מוסיפות רובד נוסף שמותח את יריעת הסיפור לעוד כיוון.
הקריאה בספר הייתה סוחפת, רציתי עוד ועוד מאיפמלו ומאובינזה, אבל לא יכולתי שלא לחוש החמצה מסוימת כשאדיצ'י הכניסה אותי לעוד שיחת סלון של שחורים-אמריקנים-אקדמאים-מתנשאים או עוד שיחה מטרידה של גברים-ניגריים-עשירים-מושחתים, ציטטה קצת יותר מדי פוסטים, והפכה את הספר לטיפ-טיפה יותר מדי מניפסטי. המניפסטים מעניינים, זה לא ספר שכולו מכוון לשינוי דעתנו על ניגריה או על שחורים-אמריקנים או ליידע אותנו על היחס בינם לבין שחורים-אפריקניים, אבל היא כן לקחה את זה קצת יותר מדי רחוק. ואף על פי כן, גם אם הייתי עורכת אותה קצת יותר בקשיחות, איפמלו ואובינזה ילוו אותי כנראה עוד הרבה זמן ואני הולכת לחפש את שאר ספרי אדיצ'י.
מוסיפה כמה דברים ***עם אופי ספויילרי*** שעלו בדיון על הספר בקבוצה המעולה "ספרים?":
הקוראת Shira Zaki כתבה שהסוף איכזב אותה ונגד את מה שקרה עד כה, שאיפמלו נבנתה כאישה עצמאית ואז הולכת נגד. ובכן, באמת תהיתי אם להתייחס אליו, הנה:
לא חושבת שהוא סתר כל כך את מה שהיה קודם, אבל כן תהיתי למה שבעת החודשים שבין פגישתם האחרונה של איפמלו ואובינזה לבין הדפיקה שלו על הדלת והאמירה "הנה, אני פה", לא מתוארים בפרוטרוט כמו תקופות אחרות. ברור שהייתה פה איזו בחירה להתייחס לתקופה מסוימת באריכות ולתקופות אחרות לא וזה חלק מהספרות, אבל לא הרגשתי שאני מבינה את הבחירה של אדיצ'י במקרה הזה וכן נותרתי קצת המומה בדף האחרון.
אחרי לילה של מחשבה, הוספתי שאני רואה בספר תנועות של התקרבות והתרחקות לא רק של הדמויות זו מזו, אלא גם של הדמויות מניגריה. אז איפמלו הייתה שנים בארה"ב אבל שבה לניגריה ששם היא מרגישה יותר בבית. מצד שני, היא לא משחקת את המשחק הניגרי. היא לא מוכנה להיות האישה מהצד. היא לא מוכנה לעבוד במגזין הנשים המעליב אלא חוזרת לעשות את הדבר שלה, כפי שגילתה בארה"ב שהיא יודעת.
אובינזה, שנאלץ לחזור עם הזנב בין הרגליים לניגריה אבל הצליח להפוך לאיש עשיר, לא משחק את המשחק הניגרי כשהוא לא נשאר עם אשתו (שמלכתחילה התחתן איתה כי זה מה שעושים ולא כאדם מאוהב). הם מגיעים לסוף אנשים אחרים, אבל האהבה שלהם זה לזו לא נמוגה. ואם אנחנו משחקות משחק קטן שאני אוהבת לשחק כשקשה לי להיפרד מדמויות ושואלת את עצמי מה קורה איתן אחרי שהספר נגמר, אין לי ספק שהם יעשו דברים מדהימים יחד ולא סתם יראו טלוויזיה ויאכלו אורז ג'ולוף.
ציפי גוריון - אשת ספר 