ביקורת: הבנות

אם אתן לא מכירות את הנייר – יאללה רוצו. כמעט כל יום חמישי תמצאו שם ממתקים (=ביקורות ספרים ממש ממש מוצלחות ולפעמים גם תרבות באופן כללי). והשבוע התארחתי אני עם ביקורת על "הבנות" של אמה קליין.

מביאה אותה כאן במלואה:

להיות משהו בעולם

"אה, זה הספר על הקטע הזה של מנסון…"

לא, זה ספר על להיות נערה. על התקופה המחורבנת הזאת של להיות נערה. שבה גם אם את ילדה טובה סך הכל ויש לך אינסטינקטים לא רעים, את פועלת נגדם כי ההורמונים שלך משתוללים וכי סיבות. על כמה כל מה שאת רוצה זה שאיזה בן יסתכל עליך ואיזו בת תחשוב שאת מיוחדת. ולא משנה כמה את נראית בסדר או שלאף אחד לא אכפת איך את נראית, את משוכנעת שאת נראית נורא ושכולם מסתכלים עליך ורואים הכל.

ובגלל כל הדברים האלה את עושה דברים מטופשים. ויש דברים מטופשים ויש דברים אקסטרה-אקסטרה מטופשים, ואיווי הולכת את המייל הנוסף לאקסטרה-אקסטרה. זה לא שהיא יצאה לה לחפש כת להצטרף אליה והצטרפה, זה לא שהכת היא בדיוק כת, הדברים הם מורכבים. ולהיות רעה זה לא דרמטי, זה צעד קל בין נקודה א' לנקודה ב'. הגבול דק. איווי בסך הכל רצתה להיות עם סוזן, בעצם. ולמי מאתנו לא היתה איזו סוזן כזו. וסוזן של ראסל אז גם איווי הולכת לראסל.

הספר הזה מצוין מפני שאמה קליין כותבת את גיל הנעורים של איווי באופן מעורר השתאות. גם אם לא יודעים דבר על מה שקרה אי אז עם צ'ארלס מנסון, שעל המקרה שלו מבוסס הספר, אפשר לשבת לאחור ולהתבונן, מהופנטים, באופן שבו איווי מספרת על חייה. הקוראת עוקבת בנשימה עצורה אחרי השתלשלות העניינים, אחרי הילדה שהוריה מנסים לחיות סביבה בלי שתפריע להם, כל אחד עסוק בחייו החדשים אחרי הגירושים, כך שנוח לא לראות מה קורה לאיווי. וכשאף אחד לא מסתכל עליך, האם את באמת קיימת?

כשסוזן, סתם נערה אקראית בפארק, חלק מחבורת נערות שנראות כאילו הן יודעות מה הן עושות, מתבוננת באיווי – איווי מרגישה קיימת. אז היא הולכת בעקבות הנערות המלוכלכות, המחפשות אוכל בפחים ומדי פעם גונבות, אבל זה בסדר, כי ראסל אומר שהכל בעצם שייך לכולם, ותכף הם יראו את זה. היא מגיעה לחווה המטונפת והטינופת לא משנה כלל, כי סוזן שם, כי ראסל מהפנט, כי היא משהו בעולם – יש לה תכלית ומטרה והיא אחת הבנות של ראסל.
הבנות של ראסל הן משהו, יש להן ערימת בגדים ששייכת לכולן, הן בחיפוש מתמיד אחרי כסף, אוכל, חפצים שימושיים לחווה, סמים, ורוב הזמן הן רעבות וחייב להיות לזה משקל. וגם כשאיווי מצליחה לראות את הזיוף שבראסל, להבחין שמשהו שם בהחלט לא בסדר, הרי סוזן עדיין שם. איווי אמנם נשארת קצת מבחוץ, מדי פעם מגיחה הביתה, אבל גם אז אף אחד לא מבחין בה והגעגועים שלה לחווה מקבלים משנה תוקף.

איווי המבוגרת משחזרת את האירועים בלי חמלה או רחמים עצמיים ואפילו באכזריות, בלי סנטימנטים, מניחה את הדברים כפי שהיו, וגם אם ברצח האכזרי שהחבורה הזאת הגיעה אליו בסופו של דבר היא לא לקחה חלק, הרי שיש על מה לחוש רגשות אשמה וכך היא עושה, ועד עת כתיבת הדברים היא ממשיכה לא לחיות את חייה ולרחף בעולם, משחזרת, מבוהלת. אז את, הקוראת, יודעת שהולך לקרות משהו נורא, אבל אכפת לך יותר מאיווי. איפה היא, היא תהיה שם כשזה יקרה? היא תגיד משהו? מה יקרה לה? שתאכל משהו, היא כל כך רזתה.

זו גדולתה של אמה קליין, סך הכל בת 27 כשהספר ראה אור (הכניסו צרור קללות כאן), שנכנסת לנעליה של איווי כך שנרגיש את האוויר סחוף החול של קליפורניה בסוף שנות ה-60 מלטף את העור שלנו מבחוץ וצורב את הריאות מבפנים. כבוד ויקר גם למתרגמת קטיה בנוביץ' שתרגמה בצלילות ולהוצאת מודן שהשכילה לשמור על העטיפה המקורית. עכשיו לכו לקרוא ולהגיד תודה על זה שכל מה שעשיתם בגיל 14 זה להבריז משיעורים ולעשן.

בנות "משפחת מנסון" מובלות לבית המשפט. מימין: לזלי ואן יוטון, פטרישה קרנווינקל וסוזן אטקינס, קליפורניה 1969

 הבנות / אמה קליין, מאנגלית: קטיה בנוביץ', מודן